דרכינו נפרדו כך… – פרק 6

"אמא, אני בבית. אממ, יש איתי מישהי, בסדר?". "מי?" שמעתי קול של אישה צעירה עונה. "מישהי שהכרתי, לא משהו חשוב, אנחנו רק פה לכמה דקות ואז נלך, בסדר?" "כן" שמעתי קול עונה. נכנסתי לבית של ג'וש "תורידי נעליים" הוא אמר. הוא הצביע בידו על פינה קטנה בכניסה שנחו בה כמה זוגות נעליים כרגע. חלצתי את נעלי הספורט שלי. בגרב שלי הייתה חור. ג'וש לא שם לב. הבית של ג'וש היה גדול ומסודר, היה לו סלון רחב-ידיים. עם פלזמה ענקית באמצע, ספות הקיפו שולחן קטן וחום שהיה באמצע – בצורת ח', מה שהזכיר לי קצת את המשרד של פול, המטבח של המשפחה היה גם גדול ובאמצעו היה אי גבוה בצבע לבן. הסלון היה מול המטבח בינו לבין המסדרון, ראיתי שם את חדר ההורים, את החדר של ג'וש את שני חדרי השירותים ועוד שלושה חדרים שהאחד מהם נראה כחדר של נער, האחד היה חדר אורחים ומשחקים והאחרון היה חדר עבודה גדול עם ארון מלא קלסרים ליד. "יש לך אח גדול?" שאלתי את ג'וש כשישבתי ליד האי הגדול במטבח, ג'וש לא ענה הוא זרק לי לחמנייה מהעבר השני של השולחן הגדול. "כן… אבל היחסים בינינו קצת מתוחים בזמן האחרון…" "בן כמה הוא?" שאלתי "בן 17" ג'וש ענה, אבל פתאום הוא נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי, אז הנחתי לו לנפשו. "אני זוכרת איפה הבניין נמצא, יש לי הרגשה שהם מחביאים שם דברים…" "איזה דברים?" ג'וש שאל בקול מסוקרן. "אני אסביר, כשהייתי בת תשע, אמא שלי עזבה אותי, גם אבא והאחים שלי, אבל לא כי הם רצו, את האמת אני לא יודעת למה, אבל אמא שלי לא הייתה עוזבת אותי סתם, אני בטוחה. מאז אני חיה ברחוב, בורחת מהאנשים שפגשת כבר קודם, הם ניסו להרוג אותי, כמו שבטח כבר הבנת, אני רוצה למצוא את אמא שלי ויש לי הרגשה שהם חיפשו גם אותה ואת אבא שלי והאחים שלי, אני חושבת שזה רשום להם איפשהו שם, אני רוצה לבדוק". "אבל זה מאוד מסוכן" ג'וש ענה לי, חייכתי אליו "אני כבר רגילה לדברים מסוכנים, וגם די אוהבת אותם" שלפתי מתיקי את ערימה הסמרטוטים שעטפה את האקדח, ג'וש הסתכל עלי במבט של אימה ואז חייך "אני איתך עד הסוף" הוא ענה…