דרכינו נפרדו כך… – פרק 13
נזכרתי במשחק שאמא ואני היינו משחקות כשהייתי קטנה, מחבואים. אמא תמיד הייתה מתחבאת מאחורי העץ הכי גדול בגינה, תמיד הייתי יודעת לאן ללכת כדי למצוא אותה. כל משחק הייתי מנצחת וכל משחק אמא הייתה אומרת "את תמיד תוכלי למצוא אותי מאחורי העץ הזה…" כל הזמן חשבתי שזה קשור למשחק אבל עכשיו הבנתי למה היא התכוונה. הייתי בטוחה שהיא השאירה שם איזה שהוא רמז או מכתב שיעזור לי למצוא אותה. סיפרתי את זה למאט, הוא נראה משוכנע "רעיון טוב, צריך לחפש שם". ביתי הקודם היה בצד השני של העיר, לא התקרבתי אליו בקושי כי לא היה לי מה לעשות שם, חוץ מלהיזכר באותם הימים שבהם חייתי חיים רגילים. גרנו בבית פרטי עם מרתף גדול ושתי קומות, מאחורי הבית הייתה גינה, את האמת שלא הבנתי למה אחרי כמה שנים לא הרסו כבר את הבית הזה, הרי אף אחד לא גר שם. רק עכשיו תהיתי באמת בנוגע לזה, מאט ואני הלכנו לגינה הגדולה, העץ הגדול כבר לא היה שם, אבל זכרתי איפה הוא היה אמור להיות, ואז חשבתי כמו ילדה קטנה שהעץ בטח עכשיו הולך יחד עם אמא לפניה מתעקש להסתירה, מפני. הלכתי לפינה שבה העץ אמור להיות, מאט מאחורי. חיפשנו במשך שעתיים, עד רדת הלילה, לא מצאנו דבר. רק הרבה שיחים קוצניים שהסתבכו אחד בשני, מיואשת ישבתי על הסלע הגדול שעמד במקומו של העץ, הרגשתי את הסלע הגדול נלחץ על האדמה ובמקום להיעצר הוא המשיך לרדת קמתי מהר בבהלה, הסלע נפל לאט לאט, בעטתי בסלע, משהו אמר לי לעשות זאת, בסוף הסלע התגלגל ופתח בפנינו משהו, משהו שלא ראיתי קודם…
תגובות (0)