דרך הכסף (4)

צללית12 09/11/2013 489 צפיות אין תגובות

ססיליה פקחה את עיניה.
היא הייתה שכובה על בד לבן וראשה היה מונח בעדינות על בד קטן ומקופל. על מצחה הייתה מונחת מטלית לבנה. היא הסתובבה על צידה והמטלית נפלה לצידה, מרטיבה את הבד במים.
ססיליה הביטה על הרצפה, היא הייתה עשוייה עץ.
עיניה שוטטו על הרצפה ומצאו זוג רגליים מקופלות לישיבה מזרחית, עיניה שוטטו מעלה ומצאו בחור צעיר בסביבות שנות העשרים לחייו – פחות או יותר בגילה – מביט בה במבט חוקר.
"הו, התעוררת." אמר לה. "את בסדר?"
היא התפלאה למה הוא שאל אותה אם היא בסדר. היא עמדה להתיישב תוך כדי מלמול תשובה. "אני בס – אה!" תקף את כתפה כאב עמוק.
הבחור תפס בידה השנייה. "נפצעת קשה."
"אני יודעת…" גנחה. "איפה אני?"
"את נמצאת בבית של אמא וולף." נשמע קול מוכר והיא הביטה לעבר הדלת. לאונרד עמד שם. לצידו ילדה נמוכה, בת שתיים עשרה לכל היותר. היא הייתה צנומה, ושיערה הלבן עבר את אמצע הגב שלה. עיניה האדומות בהקו.
הילדה הייתה לבושה בשמלה חומה עשויה פרווה.
"שלום לך, ליידי ססיליה." אמרה בקול מרחף מעט והחוותה קידה קלה. "נעים מאוד להכיר אותך."
"מה ילדה עושה פה?" שאלה ססיליה. "ואיפה אמא וולף?"
"אמא וולף לא פה, זאת הילדה שלה," אמר לאונרד בעודו נשען על אחד הקירות. "או ליתר דיוק, איזבל וולף. היא נסיכת הזאבים, והיא תקבע הרבה."
"היא תקבע את גורלי? אבל היא רק ילדה!"
"כמה טעויות אפשר לעשות בשיחה אחת?" שאל הבחור שעדיין החזיק בה. "משפחת וולף תהרוג אותה." אמר ללאונרד.
לאונרד נעץ מבט בססיליה שאומר "דיי עם זה", ואז העביר את מבטו לבחור. "ג'ונתן, אין טעם להחליט את ההחלטות במקום משפחת וולף."
ססיליה הפנתה בחשש את מבטה לילדה. "וו – "
" – את רשאית לקרוא לי איזבל."
"סליחה, איזבל, על חוסר הכבוד."
"זה בסדר." אמרה לה בנימה סמכותית.
ססיליה העבירה לעבר לאונרד מבט שואל.
"איזבל וולף היא בת אלף חמש מאות תשעים ותשע." אמר לה.
ססיליה פלטה אנקת הפתעה, מעולם לא חשבה שהיא יכולה להיות כל כך מבוגרת.
איזבל התהלכה לעבר ססיליה והביטה בג'ונתן. הוא שיחרר בעדינות את ססיליה, ונסוג אחורנית.
היא התכופפה לעבר ססיליה. "את תישארי בחיים. אבל… אני צריכה להפוך אותך למזדאבת."
היא הניחה יד על לחייה של ססיליה והזיזה בעדינות את ראשה לצידו האחר, ואז הסיטה קצוות שיער משיערה של ססיליה מהצוואר, ורכנה לעבר הצוואר, מניחה את שפתיה על צווארה של ססיליה.
"לא! רגע!" קרא לאונרד.
"מה?" שאלה איזבל והתרחקה מססיליה.
"בבקשה, אל תהפכי אותה למזדאבת. אני מכיר אותה, היא לא תספר." אמר. "אין טעם להרוס את החיים שלה."
"אין טעם, לאונרד, עלולים לקרות דברים נוראים."
"אני ערב לה, אני אדאג לה!"
"לאונרד…"
"בבקשה, איזבל. אני מתחנן. היא הצילה את החיים שלי, אני לא יכול לגמול לה ככה."
"לאונרד…"
"ברצינות. אני באמת לא יכול, שכחת שבן אנוש מציל חיים של אדם זאב הוא מחוייב בקשר דם לגמול לו במשך עשרים וארבעה מחזורי ירח?" שאל. "יש סיכוי שאני אפגע בך או בעצמי, אני מתחנן."
"אתה יודע שזאת עבירה על החוקים." אמרה לו.
"אבל…?"
"אבל אני מוכנה. בתנאי שתדאג לה. אם שומר סוד בן אדם ימות בשנה הראשונה לשמירת הסוד על אנשי הזאב… עלולים לקרות… דברים רעים. אתה מחוייב לשמור עליה."
"תודה לך, איזבל. אני לא אאכזב אותך." הבטיח.

וכך ניצלה ססיליה מהזדאבות ועל לאונרד הוטל לשמור עליה במשך שנה שלמה. שנה תמימה בה אם הוא לא יעמוד במשימתו, סוד הזאבים ייחשף.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך