דרך הכסף (2)

אדמונד נעמד מול ססיליה. "מה את עושה במקום המטונף הזה?"
"אם תסלח לי, אדוני," נשמע גמגום מסוייג מאחורי גבה של ססיליה. "ליידי ססיליה רוצה לסדר את המקום הזה ולהפוך אותו ראוי למגורים, ואני גוייסתי למשימה. אבל הליידי לא מוכנה ללכת, היא רוצה לפקח על העבודה."
ססיליה הביטה לאחור, מאחורייה עמד גבר בלונדיני, בעל עיניים חומות, ובעל תווי פנים נוקשים, הוא היה לבוש בגלימה שחורה וארוכה – לבוש נאה למשרת.
"ססיליה, אין לי כוונה להישאר פה, תעלה כשתסיימי." אמר אדמונה ומיהר להסתובב ולהסתלק משם.
"זה היה קרוב," גנח הגבר והתרווח על גבי ערמת בדים עליהם הזאב שכב קודם לכן. "אבל הפוץ המטומטם הלך. לא מצאת לך מישהו טוב יותר להתחתן איתו?"
הפיתרון ההגיוני היחיד צץ במוחה של ססיליה. "התחבאת פה כל הזמן הזה ושמעת הכל! איפה סילבר?"
הגבר נעץ בה מבט משתומם. "קצת היגיון, אישה, בקשה גדולה מידי?
ססיליה פלטה קריאה זעופה.
"קודם כל, לסילבר יש שם – לאונרד. שנית, לאונרד הוא אני ואני בלבד."
ססיליה זקפה גבה. "איך זה יכול להיות שאתה זאב? כלומר, אתה בן אדם, וזאת אומרת – "
היא קטעה את עצמה בקריאהת התפלאות.
"אתה אדם זאב."
"אכן." הוא הניד בראשו לחיוב.
לפתע היא הבינה את המשמעות של הדבר שלאונרד הוא הזאב. "אתה זוכר כל מה שאמרתי לך?" שאלה בעגמומיות.
הוא נעץ מבט בעיניה והבעתו הפכה רצינית. "כן." ענה בכבדות, נראה כאילו זה היה קשה לו הרבה יותר מאשר לה.
"אז," היא מיהרה לשנות נושא. "למה לא שינית צורה קודם לכן, אם אתה אדם זאב?"
"כי הייתי פצוע," ענה לאונרד. "ולהשיל את עור הזאב זה עניין כואב. ומסוכן שאני מאבד דם. וחוץ מזה -בני אדם לא אמורים לדעת על העניין של האנשי זאב."
"אבל אני בת אדם, למיטב לידיעתי." אמרה.
"אני יודע, וזאת בעיה. אבל עדיפה על זה שיירו בי."
היא זקפה גבה. "ומה איתי עכשיו?"
"אני אצטרך לקחת אותך לאמא וולף."
"אמא וולף?"
"את לא רוצה לדעת. ועכשיו – איך יוצאים מכאן?"
"בכניסה הראשית." אמרה ססיליה.
"אין איזו מנהרה סודית? מנהרת מילוט?"
נראה שלאונרד חיי בסרט, השנה היא 1855, לכל הרוחות. אני לא חושבת שאפילו המציאו את מנהרות המילוט אז.
"אם מישהו יכול לדעת על מנהרות מילוט זה רק – פטר!" ססיליה צעקה את שמו של המשרת שלה, והוא דהר במורד המדרגות כאחוז טירוף.
"מאיפה הבחור הזה? ססיליה, יש לך מאהב?" שאל, מבולבל.
"לא!" קראו השניים בו זמנית.
"פטר, אני חייבת לצאת מכאן יחד עם סילבר – " לאונרד נעץ בה מבט זועף, כמובן. " – היום, עכשיו, לפני הציד."
"לפני הציד?" שאל פטר בפליאה.
אין איזה פתח סודי לעבור בו או משהו כזה?" שאל לאונרד.
"מגורי המשרתים." פסק פטר.

וכך מספר דקות אחרי זה, לאונרד וססיליה כבר היו בחוץ לאחר שהדפו את פטר מעליהם, מכוון שהתעקש ללוות את ססיליה.
"אז הנה אנחנו, מחוץ לבית שלי." מלמלה ססיליה.
"הבית הענקי."
"מאוד. איך ממשיכים מכאן?"
לאונרד חייך חיוך ערמומי והסיר את הגלימה שלו, משליך אותה לעבר ססיליה שתפסה אותה בזרועותיה. "כדאי שתלבשי את זה, יהיה לך קר."
"קר?"
לאונרד הניד בראשו לחיוב, ושינוי הצורה החל אוטומטית.
שרירי רגליו הפכו חסונים יותר, ניבים הופיעו בפניו, מתחת לעיניו שהפכו זהובות הופיעו פסים אפורים, שערו הפך אפור, ציפורניו גדלו אוטומטית לטלפיים.
"תעלי." אמר לססיליה.
ואת דרכם הם עשו כשססיליה רכובה על לאונרד.

"ממש קר לי." אמרה ססיליה כשירדה סוף סוף מגבו של לאונרד, מטושטשת.
"כדאי שתנוחי." אמר לה. גם הוא מטושטש ותשוש לא פחות ממנה.
היא נעמדה ברגליים רועדות ופסעה לעבר המים, מביטה בהשתקפותה והבחינה בפרט שהשתקף במים, גדול ועגול היה לו הירח המלא. "הירח מלא הלילה. אתה לא אמור להיות מפלצת רודפת בשר אדם בירח מלא?"
"לא בדיוק. יותר קשה לי לשלוט ביצרים שלי. הייתי ממליץ לך לישון על עץ אם לא הייתי יודע לטפס. אבל אנ ילא אפגע בך." אמר לה שהוא מכורבל לצורת כדור.
"איך אתה יודע?"
"את הצלת אותי, אני חייב לך, גם בצורת הזאב שלי." אמר, ושקע בשינה עמוקה.
באותו הלילה ססיליה ישנה עמוק יותר משאי פעם ישנה במיטת האפריון שלה.