דצמבר – פרק 2

קטע מהפרק הקודם:
"טיפש!" דצמבר הגניבה עוד הצלפה אחת אחרונה כשהבינה שהוא לא הולך לנסות לומר את שמו שוב. "זה לא רק שם! אל תגיד אותו לאף אחד בחיים שלך!"
אדולר חייך לעומת פרצופה הזועם של דצמבר. דצמבר, לעומתו, חשה צורך עז לנער אותו משלוותו. איך לא אכפת לו משמו? לדעת שם אמיתי של אדם, זו הייתה אחריות עצומה שדצמבר לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה בשום אופן.

"טוב, טוב." אדולר הבין שדצמבר לא משועשעת כלל והחליף נושא. "אז מה בעצם קרה? מה העניין עם המודד? איזה קריטריונים שם מפחידים אותך?"
"כל הקריטריונים. הם הוסיפו משהו כמו…" דצמבר הרהרה לרגע כדי להיזכר. "חמישה קריטריונים? משהו כזה, ואפילו אודם לא יודעת במה מדובר."
"אולי תנסי לבדוק דרך המבנה הלבן? יש שם מנועי חיפוש שעדיין עובדים." אדולר הציע.
"איזה. להיכנס כדי לקחת חבילה הם לא נתנו לי. אני אתפלא אם בכלל יאשרו לי לגעת במחשבים שם."
"יש בבית ההשכלה מחשבים. בעיקרון אנחנו לא מורשים להשתמש בהם אבל לא שזה ימנע ממני לנסות, אם את רוצה בכל זאת שאבדוק."
עיניה של דצמבר אורו, כאילו הזריקו לתוכן סם חיים. "אתה באמת יכול?"
אדולר כחכח בגרונו לרגע, נבוך מעט מהמבט האינטנסיבי שדצמבר שילחה בו. "אה, כן? אני חושב."
"זה ממש יעזור לי! אני מוכנה לבוא בעצמי אם זה יעזור!"
אדולר נענע בראשו. "לא, הם בחיים לא יתנו לך לעבור. חוץ מזה, אם הם יגלו שאף פעם לא באת לבית ההשכלה, הם יכניסו אותך למערכת בכוח."
"צודק," דצמבר מלמלה. "יש לי מזל שאני לא מופיעה ברשומות שלהם, אחרת לא הייתי יכולה לשמור על ינואר או להתלמד אצל אודם."
"אני אחפש בשבילך, רק תרשמי לי את המונחים על דף כי אני לא אזכור בעל פה."
"אם כבר מדברים על בית ההשכלה, למה אתה לא שם באמת?" עכשיו כשהוקל לה, דצמבר יכלה לחשוב על דברים אחרים חוץ מקריטריונים.
"איחרתי את ההסעה." אדולר שיקר במצח נחושה.
"כן בטח, איחרת. עם האינסומניה שלך, אתה יכול להיות בתחנה שעתיים לפני הזמן." דצמבר הניחה את הספר חזרה בתוך ארגז התכשיטים ושילבה את ידיה. "אתה חכם, בית ההשכלה יכול לקדם אותך הלאה."
"תודה על המחמאה, אבל בית ההשכלה יכול לקפוץ לי." אדולר הבזיק חיוך רחב.
"מלא קסם אתה, כזה מנומס." דצמבר נענעה בראשה אבל לא יכלה שלא להחזיר לו חיוך. הלחץ שבחזה התפוגג כמעט לגמרי, והיא חזרה ואמרה לעצמה שלמחרת יהיו לה תשובות.
למדתי את זה בבית ההשכלה." אדולר קם ממיטתה של דצמבר והושיט לה את ידו. "ארוחת ערב במבנה הילדים? ינואר בטח מחפש אותך."
דצמבר נענתה לידו המושטת של אדולר ונעזרה בה כדי לקום. נוכחותו של אדולר הרגיעה אותה, אבל ברגע שהזכיר את שמו של ינואר הפחד שב ומילא את החלל בחזה. מה היא תעשה אם המדדים החדשים באמת יגרמו לה לאבד את אחיה? מה אם כל השנים שעבדה כדי לקבל את המשרה של אחראית הילדים יהיו לשווא? היא ניסתה לדחוף את המחשבות החוצה והלאה ממנה, מזכירה לעצמה שזה לא יעזור לה כרגע בכל מקרה. היה עליה לחכות למחר לאדולר.
דצמבר יכלה לחכות עד למחרת, אבל אחרי לילה חסר שינה, היא מצאה את עצמה הולכת לתחנת הרחפנית יחד עם עוד כעשרה בני נוער. כובע הסוודר שלה היה מעל ראשה ושיערה הארוך היה פזור, מסתיר את תווי פניה מהצד. היא ידעה שככל הנראה ינואר לא יבין היכן היא בבוקר כשלא יפגוש אותה במבנה הילדים, אבל דצמבר הרגישה שהיא תאבד את דעתה אם תישאר בחוסר מעש.
כשהייתה קרובה לתחנה, היא חיפשה בעיניה את קווי המתאר של אדולר, אבל נראה שהוא עדיין לא הגיע. אם הוא היה שם, היא הייתה רואה אותו בוודאות. מבנה גופו של אדולר היה די גדול לגילו, והוא נטה תמיד להיות על משהו. אם זה לא היה מספיק כדי להסגיר אותו, אז אפשר בקלות לזהותו בגלל שיערו הלבן הארוך, שהוא סירב בכל תוקף לספר. הוא תמיד אמר שאם הוא כבר לבקן, שלפחות יתגאה בשיערו הכסוף.
הרחפנית הגיעה בדיוק בזמן. דצמבר הביטה אל הירידה לכיוון העיירה, אבל לא היה סימן לאדולר. מתי הוא התכוון להגיע? דצמבר תהתה לעצמה אבל לא יכלה להתמהמה יותר מדי ונכנסה דרך הדלת הפתוחה. בתוך הרחפנית היו עוד כמה בני גילה שנראו כולם חצי מתים, עייפים. דצמבר הייתה אסירת תודה על כך שלאף אחד לא היה אכפת מי היא, והיא החליטה להתמקם באחד המושבים הריקים.
ליבה של דצמבר האיץ ברגע שדלתות הרחפנית נסגרו, והרכב האוטומטי המשיך במסלולו לשאר התחנות בעיירות הסמוכות. דצמבר נמנעה מלהביט דרך החלון בגלל שידעה שברגע שתעשה את זה, בטנה תתהפך מהגובה בו הם היו. במקום זאת, היא התמקדה באצבעותיה שלא פסקו מלרקוד בחיקה. אחרי זמן שנראה כנצח, הרחפנית נעצרה ודצמבר קמה ברגע שהבחינה שכל הנוסעים החלו לרדת.
כשרגליה היו על אדמה יציבה, דצמבר הביטה סביבה בלחץ הולך וגובר. היכן היה אדולר? היא הביטה לאחור אל דלת הרחפנית וחיכתה לראות אולי היא פספסה אותו. פרצופים זרים המשיכו להופיע דרך היציאה, עד שדלת הרחפנית נסגרה לבסוף, ודצמבר הרגישה איך רגליה נהפכות קרות.
"אוקיי, תרגעי, הכל בסדר." דצמבר החלה למלמל לעצמה בתקווה להתמקד. "תהיי חלק מהקהל, תהיי…"
ואז היא הבחינה בו, אדולר ישב על אחד מעמודי הנוי שהיו מסודרים בשורה לקראת הכניסה לבית ההשכלה, ממתין שזרם הנכנסים יסתיים. דצמבר נמלאה הקלה והחלה לדחוף את דרכה אל עבר העמוד. איזור הכניסה היה ענק, אבל בגלל כל הרחפניות שהגיעו בו זמנית היה קשה לצעוד נגד הזרם שפנה אל השערים הגדולים.
"אד!" דצמבר סוף סוף קראה לאדולר כשהייתה קרובה מספיק והצליחה להתחמק מנחיל התלמידים.
ראשו של אדולר הסתובב באחת לעברה. ארשת הבלבול שלבש התחלפה מיד לדאגה, ואז לכעס. דצמבר הפסיקה ללכת לעברו כשראתה את פניו, והמתינה בחשש בזמן שקפץ מהעמוד ופסע לעברה.
"מה את עושה כאן?" הוא לבסוף לחש בכעס ואחז במפרק ידה. "בואי איתי, שני תלמידים שמדברים בכניסה ימשוך יותר מדי תשומת לב."
דצמבר הייתה נבוכה מכעסו, והחלה להבין עד כמה טיפשי היה מה שעשתה. היא צייתה בשקט להוראתו של אדולר ועקבה אחריו גם אחרי שעזב את ידה. במקום להצטרף לכל התלמידים שנכנסו דרך שער הכניסה הגדול, הם פנו הצידה עד שהגיעו לחומה והחלו ללכת לאורכה.
"אנחנו לא נכנסים דרך השער?" דצמבר שאלה לבסוף כשלא היה אף אחד באיזור.
"מעולם לא נכנסתי דרך השער." אדולר המשיך ללכת בלי להביט לאחור ולא טרח להמשיך להסביר.
דצמבר חשה בקרירות בקולו וניסתה להפיג את כעסו. "אני יודעת שאמרת לא לבוא, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר בעיירה בלי לעשות כלום."
"אז במקום זה באת למקום שבו המערכת תוכל למצוא אותך בלי להתאמץ?" הוא עצר והסתובב אליה. "אמרתי לך כבר, את לא רשומה אצלם. ברגע שתהיי רשומה, השד יודע לאן הם ישלחו אותך!"
"אני יודעת, אבל…"
"מה אבל? מה?" אדולר לא היה יכול לעצור את כעסו יותר. "מה את יודעת על המערכת בכלל? אם היית הולכת דרך שער הכניסה, אני לא הייתי רואה אותך יותר בחיים, את לא מבינה?!"
דצמבר נרתעה ושריריה התקשחו, טון קולה הפך מתגונן. "למה אתה כועס ככה?! אני מצטערת, אוקיי?! רק רציתי לעזור! אני…"
"כן, אני יודע, ינואר." קולו הפך מריר יותר, אבל כעסו החל לפוג. "לא משנה, את כבר פה. אני אעזור לך לטפס דרך החומה."
דצמבר נשכה את שפתיה בזמן שאדולר הפנה את גבו אליה. דמה רתח, והאדרנלין גרם לגופה לרעוד ולעיניה לרצד. היא ידעה שהיא נהגה בפזיזות, היא ידעה שהוא צודק. אבל למה הוא כעס ככה? דצמבר לא הייתה רגילה שכעסו של אדולר מופנה אליה, לפחות לא במידה כזו. היא הידקה את אגרופיה הקפוצים עד שחשה את ציפורניה מנסות לקבור את עצמן בבשרה.
"עלי." אדולר התכופף לעמדת סולם גנבים. "אל תדאגי לגבי המצלמות, הן לא עובדות כבר שנים."
דצמבר נלחמה בבכי מרדן שאיים לטפס ולפרוץ מגרונה. היא שיתפה פעולה עם אדולר ואחרי כמה נסיונות כושלים, הצליחה להיאחז בקצה החומה. היא נאבקה במשקלה אבל שריריה הרפים בקושי הצליחו לשמור שלא תיפול. אדולר טיפס במיומנות ומשך את דצמבר מעבר לקיר החומה. דצמבר נשכבה לאורך וניסתה שלא לילל בפחד, מקללת את עצמה ואת הפזיזות שלה.
"אני ארד ואתפוס אותך." היא שמעה את אדולר, ולפני שיכלה לסרב היא שמעה אותו קורא לה מלמטה. "תסתובבי ותרדי בזהירות, אבל כמה שיותר מהר."
לדצמבר לא נותרה ברירה, היא ידעה שאם יתפסו אותם זה יהיה הרבה יותר גרוע מלהיחבל קצת מנפילה. היא התעלמה מידיה הרועדות והסתובבה כך שרגליה היו מנגד לדופן החומה. בזהירות אינסוף היא ניסתה ליישר את רגליה כדי שתוכל למתוח אותן, אבל רגל אחת החליקה וידה השמאלית השתחררה מכובד גופה.
היא נאחזה בקיר בידה הימנית וניסתה שלא להיכנס לפניקה. "אד?!"
"תשחררי, אני אתפוס אותך." היא שמעה אותו אומר.
אצבעותיה החליקו, והיא חשה את עצמה נושרת מטה יחד עם ליבה. כשפקחה את עיניה היא מצאה את עצמה עומדת על הרגליים כשידיה מכונסות אל חזה. אדולר עמד מולה, עוזב את מותניה ושחרר התנשפות של הקלה. דצמבר חשה את פניה מאדימות מבושה כשהתסריט של פחדנותה החל להתנגן בראשה.
"תודה," היא הצליחה למלמל. "וסליחה."
נראה שאדולר התפייס עוד לפני ההתנצלות. "זה בסדר. עכשיו בואי לפני שמצעד הבוקר יעבור כאן."
דצמבר מיהרה להדביק את אדולר, שהחל מיד ללכת. "דרך אגב, לא ראיתי אותך ברחפנית."
"הייתי מעליה."
דצמבר כמעט וגלגלה את עיניה. "כמובן, למה צריך בכלל להיכנס פנימה כשגג הרחפנית הוא כל כך יותר בטוח." היא מלמלה. "אתה משוגע לגמרי."
"אומרת זאת שכמעט נכנסה דרך השער הראשי." אדולר לא נשאר חייב.
דצמבר השתתקה כשהחלה לחוש את האשמה חוזרת לנקר בה והחליטה להמשיך לעקוב אחרי אדולר בדממה. הוא הוביל אותה אל תוך אחד המבנים והוליך אותה דרך מסדרונות ריקים. היה ניכר שבית ההשכלה לא נבנה ללימודים כלל, אלא היה סוג של מפעל בעבר. האווירה הכללית ששררה במבנה הייתה של עיר רפאים, כמו זו בעיירה הריקה בה הם גרו. דצמבר רצתה לשאול את אדולר אם הוא יודע למה המבנה שימש בעבר, אבל היא חששה שאולי מישהו ישמע אותה.
הם הגיעו לאולם ריק, ואדולר הסתובב כדי לפגוש את פניה המבולבלות של דצמבר. היא הביטה בו ואז מסביב, מחפשת את הסיבה שלשמה אדולר הביא אותה הנה. כשלא מצאה את התשובה, היא החליטה לבסוף לשאול אותו בעצמה.
"מה זה כאן?"
"זה המקום בו אנחנו מחכים עד סוף מחצית היום. יש הפסקה של שעתיים שתיתן לנו אפשרות להשתמש במחשבים בלי הפרעה. זה גם המקום בו אני מסביר לך למה לא היית אמורה להגיע לכאן."
דצמבר לקחה נשימה עמוקה. "אני יודעת, אני מצטערת, אני…"
"לא, את לא יודעת. אני מגיע לכאן מדי פעם כדי שהמערכת לא תעשה לי בעיות. אבל את, את מתחת לרדאר של המערכת. ברגע שתכנסי לנתונים שלהם, את תחשבי כפורעת חוק."
"אבל לא עשיתי כלום."
"זאת הבעיה, את מחוץ למשוואה. המערכת שונאת אנשים שהם מחוץ למשוואה. את כמעט בוגרת כבר, אבל מעולם לא היית בבית השכלה. מה גורם לך לחשוב שהם יגיעו למסקנה שאם לא התחלת לימודים אז את גם לא צריכה לסיים ופשוט יסווגו אותך לאחת ערי העבודה?"
"אני…" דצמבר ניסתה לחשוב בראשה על תשובה כלשהיא, אבל ללא הצלחה.
"אחרי שנחזור לעיירה היום, תבטיחי לי שלא תעשי את זה יותר. הם יעלימו עין אם תופיעי במערכת בתור אחראית ילדים, אבל לא אם תופיעי כנתון מרחף ללא סיווג."
"אני לא יכולה להבטיח כזה דבר, אתה יודע שאני…"
"דואגת לינואר, אני יודע. אבל אני חושב שזה די מיותר לציין שלינואר לא יהיה אף אחד אם תתפסי. אם לא הייתי עוצר אותך היום, את לא היית חוזרת הביתה בערב."
דצמבר נאלמה, לא היו לה מילים להשיב. פניו של ינואר צפו מול עיניה והיא ניסתה לא לחשוב על מה יקרה אם תעלם יום אחד. היא זכרה את היום בו המבוגרים פונו מהעיירה בגלל שחוק הסיווג קבע שאין לערבב קבוצות גיל יחד. ההיגיון מאחורי זה היה שילדים ונוער מאטים את המבוגרים בעבודה, ושהחוק נועד להחזיר את המדינה ליציבות שפעם הייתה לה.
אבל המדינה לא התייצבה כלל, ודצמבר ידעה ששלטון המערכת שהחל באחת ממדינות המערב, לא בא לטובת האזרח. דצמבר עוד חוותה את אהבת הוריה וידעה שהמציאות לא אמורה להתנהל כך, אבל לינואר ושאר הילדים הקטנים לא היה מושג. ינואר הכיר רק אותה, והיא הייתה נחושה להישאר בחייו.
"בסדר, הבנתי."
"יופי. אני מצטער שצעקתי, אבל את בשבילי כמו שינואר בשבילך."
דצמבר הרימה את ראשה כדי להביט באדולר, אבל הוא התחמק מלפגוש את עיניה ופנה הצידה. היא התיישבה לבסוף, מהרהרת בדבריו, ואז מחשבותיה מצאו את דרכם לינואר שוב ואל המודד החדש. היא שלפה את הדף עליו כתבה את השאלות שרצתה לשאול את המחשב, וישבה קפואה במקומה עד שאדולר יקרא בשמה.