דצמבר – פרק 1

דצמבר ישבה על ארגז ישן שמזמן כבר היה צריך להיפטר ממנו, והביטה אל השמים התכולים. מזג האוויר בעיירה תמיד היה די מאופק, ולדצמבר לא היו תלונות לגבי זה. שלג לא הופיע לעיתים תכופות בחורף, ובקיץ לא היה צריך לברוח מקרני השמש. החיים היו שקטים בשביל המקומיים, רחוקים מהערים הגדולות ששם התקבצו מירב האנשים באוכלוסיה. דצמבר אהבה את השקט ששלט באזור, אבל זו לא היתה הסיבה שבגללה היא לא שיערה בדעתה אי פעם לעזוב.
הסיבה האמיתית להישארה של דצמבר בעיירה קפצה לה בהתלהבות גוברת לעבר הארגז, הושיטה לדצמבר גוש בוץ עם שלל גבעולי דשא וחייכה במאור פנים. ינואר, אחיה הקטן של דצמבר, אחז בעוגת הבוץ המהוללת ודחק בדצמבר לאסוף את התוצר בין ידיה.
"וואו, איזו עוגה!" בלית ברירה גירדה דצמבר את גיבוב האדמה הלחה והעמידה פנים משתאות. "אתה הכנת?"
"זו לא עוגה." פניו של ינואר נמלאו תוכחה. "זה כלב."
"אה, כן, ברור." דצמבר מיהרה לתקן את עצמה בהתנשפות כדי להדגיש עד כמה מגוחכת הטעות שלה היתה. "כלב, נכון. פשוט הסתכלתי על זה מהצד הלא נכון, פשוט."
"זה ספוט!" ינואר ניגב את ידיו בחולצה שדצמבר סיימה לייבש אתמול.
"אה." דצמבר הנהנה, עיניה עוקבות אחר השבילים הקטנים שאצבעותיו של ינואר הותירו על חולצתו. "איזה יופי. אני בטוחה שספוט יתרגש לראות את זה."
ינואר לא המתין יותר מדי ומיהר לחזור אל המקום בו שאר הילדים שיחקו. דצמבר חיכתה שהוא ישקע במשחק ואז הניחה את כלב הבוץ על הארגז לידה. מבט אחד אל ידיה והיא ידעה שניגוב ספונטני על עץ ישן לא יפטר מהבוץ הדביק. אחרי אנחה עמוקה היא קמה ממנוחתה הקצרה ושבה אל תוך המבנה בו חיכתה לה עוד עבודה.
"מה קרה חזרת? יש עוד זמן עד שהילדים יצטרכו להיכנס חזרה." אודם, אחראית הילדים, קיבלה את פניה של דצמבר בתמיהה.
"זה בסדר, נחתי מספיק. מקסימום אני אסיים עם הכנות הערב ואצא החוצה שוב." דצמבר פנתה אל ברז המים שגנח בטרוניה ברגע שסובבה את הידית. זרזיפים של מים יצאו בעצלנות מראש הברז, אבל מהר מאוד החליף אותם זרם אלים וגואש שגרם לדצמבר לסגור את הברז מיד.
"אוף, מתי ישלחו מישהו לתקן את זה?" דצמבר רטנה והביטה על סנרה שעכשיו היה רטוב.
"את יודעת כבר איך דברים עובדים פה. חודש עד שהמערכת מקבלת את הבקשה, ואז חודש לקבל אישור, ואז השד יודע מתי מטפלים בבעיה." אודם נאנחה. "טוב, אם את כבר כאן, תעזרי לי לסדר את הכלים."
אחד הבעיות בעבודה בעיירת ילדים היתה שכמות המבוגרים הנוכחים הייתה מזערית. דצמבר ידעה שברגע שתגיע לגיל שמונה עשרה, היא תהיה חייבת לעזוב ולהתמיין אל תוך המערכת. בעיירה שבה היא גרה כעת לא היו מספיק מקומות עבודה כדי להבטיח את מקומה, ולכן נצמדה לאודם בידיעה שיכול מאוד להיות שדצמבר תוכל להחליף אותה. דצמבר לא הייתה מסוגלת לחשוב על פרידה מינואר, לא אחרי שנפרדה מהוריה.
"יודעת מה, עזבי." אודם לקחה מידיה של דצמבר את הכלים. "לכי לבניין הלבן לשאול אותם לגבי הברזים, ובדרך תביאי מודד חדש."
"מודד חדש? מה קרה לאחד הישן?" דצמבר תהתה.
"כן, הישן מת. שירת אותנו מאז שכל הבלגן התחיל, לא מופתעת שהוא שבק חיים."
"כן, אני זוכרת." דצמבר פנתה אל הפינה בה הם שמרו את המודד. המכשיר האפרפר, שבעבר היה לבן, היה בשימוש יומיומי מאז שדצמבר הייתה בעיירה. זה היה נוהל נוקשה שהמערכת חייבה את אודם לשמור בקפדנות, ודרש דיווחים שבועיים על התוצאות.
"האמת שדרשו ממני להחליף אותו לפני כמה שנים, אבל הישן עבד מצוין." אודם סיימה לארגן את הכלים ופנתה אל הסיר המהביל שהדיף ריח שגרם לבטנה של דצמבר לגרגר.
"מקווה שלא יעשו לנו בעיות, אז." דצמבר מלמלה ופנתה לעבר הדלת. "אני יוצאת, תשמרו לי אוכל!"
בחוץ קיבלה את פניה של דצמבר הרוח הסגרירית של בוא הערב. הילדים המשיכו להשתובב עם כלבי העיירה, ודצמבר העיפה מבט רק כדי לוודא שינואר שם. הוא היה עסוק בלהעמיד פנים שהוא נהג רחפנית, ופנה אל ספוט כאל "אדון מדון", האויב המושבע שלו.
דצמבר פנתה בחיוך אל עבר העליה שחיכתה לה, שבפסגתה נמצא הבניין הלבן שבלט כל כך בנוף המיוער של העיירה. החיוך שלה נמחק מיד ברגע שראתה את הדרך המחכה לה, ודצמבר נאנחה בתבוסתנות. היא החלה ללכת בכביש העפר ומיקדה את מבטה בשמים, מבחינה בצבע הסגלגל שאפיין את קרעי הרבדים. באור יום היה קשה להבחין בהם, אבל בערב הם בלטו על פני השמים כמו הסדקים על כלי חרס מנופץ.
השינוי החל עוד לפני שדצמבר נולדה, אבל הוריה סיפרו לה על כך לפני שחוק הסיווג נכנס לתוקף. כוח חדש נכנס למשוואה, ופתאום כסף איבד את משקלו. אביה של דצמבר אמר שכשהיה ילד, בהתחלה הם חיו בעוני עצום מפני שמערכות קרסו ומעמדות נקבעו מחדש. עד שהמערכת קמה, ואיתה באו חוקים חדשים.
דצמבר תהתה לעצמה איך זה היה לחיות בעולם ללא רבדים, בלי מדדים של אנרגיות ובלי סיווגים בלתי פוסקים. ספרי ההיסטוריה שקיבלה מאמה היו המדד היחיד שנתן לה חלון אל העבר, והיא קנאה באנשים שלא היו צריכים לפחד מהסיכוי שדעתם תיבלע על ידי צבירה גדולה מדי של כוח רבדי.
דצמבר הגיע סוף סוף אל הבניין הלבן כשהיא מתנשפת. היא הייתה בטוחה שהאנשים של המערכת מיקמו את המבנה הלבן בפסגת ההר כדי שהמקומיים יניחו להם לנפשם. זה היה המקום היחיד שבו היה אפשר למצוא מחשבים, והמקום היחיד שהייתה משם גישה לאינטרנט. למקומיים הותרה גישה רק במקרה חירום, ועד אז שקיבלו אישור זה כבר לא היה רלוונטי.
"מה?" קול סטטי הקפיץ את דצמבר וקטע את חוט מחשבותיה.
"אני…" דצמבר חיפשה בעיניה את מקור הקול. "אני באה מטעם אודם, אחראית הילדים."
"מה את צריכה?" הקול בקע מאיזור הדלת.
"מודד חדש, הישן התקלקל." דצמבר הלכה לכיוון הכניסה ותהתה אם בכלל תורשה להיכנס.
"טוב." הקול אמר אחרי גניחה חסרת סבלנות.
דצמבר המתינה בסבלנות, מצפה שהדלת תיפתח. אך במקום זאת, חבילה הושלכה החוצה מתא נסתר בקיר, ודצמבר תהתה למה בכלל יש במבנה הזה מישהו אם הם אף פעם לא יוצאים. היא ניגשה לחבילה והרימה אותה, בודקת שאכן הביאו לה מודד.
"מה זה?" דצמבר מלמלה כשהתמונה על הקופסא הראתה מודד שונה לגמרי ממה שהם השתמשו עד עכשיו. על המעטפת החיצונית פורטו הקריטריונים השונים למדידה, ודצמבר בכלל לא אהבה את העובדה שהיא לא ידעה על מה מדובר.
"מה כבר הם רוצים למדוד?" דצמבר שאלה את אודם ברגע שהגיעה חזרה אל מבנה הילדים. היא הייתה חסרת נשימה אבל לא היה אכפת לה. כל מה שהיה קשור למערכת ולדברים שהיא לא הבינה, הפחיד אותה עד מוות. היא הביטה באודם, שהפכה את המודד החדשני בין אצבעותיה.
"אני לא יודעת, אבל מסתבר שהמודד הישן היה צריך לצאת משימוש ממזמן." אודם לא נראתה מרוצה. "הייתי צריכה לדעת שהייתה להם סיבה."
"מה זה… מה זה מדד מיזוג?" דצמבר קראה את הכתוב על הקופסא. "ומדד זן?"
"אני לא יודעת, עד עכשיו הייתי צריכה למדוד רק את ההשפעה של הכוח הרבדי." אודם ויתרה והניחה את המודד חזרה על השולחן, בודקת את המדריך למשתמש במקום. "המודד הזה שולח את התוצאות ישר למערכת, מסתבר."
דצמבר לא אהבה בכלל את מה ששמעה. למה המערכת צריכה לדעת כל כך הרבה דברים על ילדים? המערכת אף פעם לא גילתה עניין רב בעיירה שלהם, שלא לדבר על לעזור להם. רוב המבנים היו מבני רפאים שבעבר אכלסו משפחות, היום הם היו ריקים וחלקם מטים ליפול. אז למה העניין בילדים?
"את דואגת." אודם שמה לב לפניה הקודרות של דצמבר.
"איך אני יודעת שהם לא הולכים להוציא עוד חוק טיפשי שדרכו הם יקחו את ינואר?" דצמבר חפנה את ראשה בידיה. "מה זה חשוב להם כל המדידות האלו?"
"אוי נו, אל תדאגי." אודם הניחה את המדריך וטפחה על גבה של דצמבר. "אני בטוחה שזה משהו שקשור לעתיד של הילדים או משהו כזה. את יודעת, השכלה וזה."
אבל דצמבר לא התעודדה כלל, להיפך, היא הרגישה איך הפחד ממלא את גופה באדרנלין. היא יצאה ממבנה הילדים ומיהרה ללכת אל הבניין בו היא גרה, שהיה אמור להיות מבנה נוער. הנוער היחיד בעיירה היה נוער שנותר מאז חוק הסיווג נכנס לתוקף. על הנוער היה ללכת לבית ההשכלה ולהתחנך על פי המסגרת שהמערכת התוותה, אבל דצמבר מעולם לא הלכה לשם. להתחנך לא ימנע מהמערכת לקחת את ינואר, ולכן לא היתה לבית ההשכלה שום משמעות בעיני דצמבר.
היא נכנסה לחדרה שהיה אישי מכוח זה שהיו יותר חדרים מנוער, וצעדה לעבר מיטתה שהחביאה תחתיה את קופסת התכשיטים הישנה של אמה. היא גררה את התיבה והניחה אותה על המיטה, מסדרת את קצוות שערותיה שלא הניחו לעיניה. הקופסה הייתה גדולה וכבדה, והכילה ספרים ישנים שרובם סיפרו במילים ותמונות על החיים שלפני הקרעים. היה שם גם מכשיר חכם אחד שיצא מכלל שימוש בגלל התחלופה באנרגיות וזניחת החשמל הישן.
דצמבר קראה את הספרים אינסוף פעמים, אבל קיוותה שאולי אם תעבור עליהם שוב, תוכל למצוא רמזים אזכורים למונחים הזרים שהתנוססו על קופסת המודד החדש. היא בחרה ספר המתעד את גילוי האנרגיה שנקראה בזמנו "העין השישית" ועלעלה בדפיו בלי הרבה תקווה.
"מה את מחפשת?" קול שואל גרם לדצמבר לקפוץ במקומה ולשמוט את הספר הכבד.
"אתה…" ראשה זינק לשמאלה, היכן שהחלון הגדול היה ממוקם. "אתה מוכן לבוא דרך הדלת כמו אדם נורמלי?" דצמבר נשמה עמוקות כדי להרגיע את עצמה.
על אדן החלון עמד אדולר, נער בגילה של דצמבר שהיה אמור להיות באותם רגעים בבית ההשכלה. על פניו היה מרוח חיוך זחוח של סיפוק מהתגובה המבוהלת של דצמבר. הוא לא אהב את הכינוי, אבל דצמבר נהגה לקרוא לו קופולר, בגלל הנטייה שלו לטפס ולהתגנב. היא אפילו התחילה לתת לו בננות כחלק מהבדיחה, ואדולר לא היה יכול לסרב מפני שלמרות שהוא הכחיש בכל תוקף כל קשר לכינוי, הוא מאוד אהב בננות.
"חלון זה בעצם דלת אם חושבים על זה, לא? פשוט קצת יותר גבוה ולא מחובר לרצפה." הוא התעלם ממורת רוחה של דצמבר ונשען על משקוף החלון. "ושלך תמיד פתוח, אני לא צריך לסובב אפילו ידית."
"אני אתחיל לסגור אותו, אז." דצמבר נענעה בראשה והרימה חזרה את הספר.
"את תתגעגעי אלי ותפתחי אותו מחדש, אני לא דואג." החיוך לא מש מפניו. "אבל לא ענית לי, מה את מחפשת? לא קראת את הספר הזה אלף פעם?"
"שום דבר," דצמבר נאנחה. "סתם רוצה לדעת שהמערכת לא הולכת לעשות לי צרות."
"לך? או לינואר?"
"לשנינו."
"דצמבר, את יודעת שלמערכת לא אכפת, נכון?" אדולר בחן את תווי פניה של דצמבר באריכות בזמן שהיא המשיכה לעלעל בין הדפים. "דינוזאור יכול להופיע פה וזה לא יעניין אף אחד."
"אני יודעת, אבל עדיין…" דצמבר הפסיקה לדפדף והישירה מבט אל אדולר. "אני לא מרגישה בטוחה בכלל, אתה יודע? לך תדע איזה חוקים חדשים הם יחליטו להוסיף בסוף השנה."
"זה לא חדש שהמערכת לא מפסיקה להשתנות, אבל. מה קרה פתאום זה מדאיג אותך?"
"יש מודד חדש, אדולר, עם כל מיני מושגים מוזרים שבחיים לא שמעתי עליהם. מה אם זה אומר ש… לא יודעת… שינואר צריך ללכת לעיר ילדים מיוחדת?"
"אני בספק."
"אני גם בספק, זאת הבעיה! אני אמורה לגלות לינואר את השם האמיתי שלו בקרוב, איך אני יכולה לדעת שהוא לא יגלה לאף אחד אם נצטרך להיפרד?"
אדולר צפה בדצמבר מנופפת בידיה בהתלהמות הולכת וגוברת. הוא ידע שמילותיו ריקות, בייחוד כשמתחשבים בעובדה שהמערכת עשתה דברים שאף אחד לא שיער לעצמו שתעשה. פניה הנפולות של דצמבר, אבל, מנעו ממנו להצטרף לפסימיות שהטביעה את שניהם.
"אה נו, אני בטוח שלא יקרה כלום." הוא עזב את אדן החלון והתיישב ליד דצמבר שהטמינה את ראשה בין כפות ידיה. "חוץ מזה, השם האמיתי זה לא כזה ביג דיל."
"זה כן." דצמבר חתכה אל תוך דבריו.
"זה לא, מה כבר יכול לקרות, אה? סך הכל שם שההורים שלך נותנים לך."
"יש בשם האמיתי שלך כוח, ככה כולם אומרים."
"כולם אומרים הרבה דברים, לא אומר שזה נכון. הנה, השם שלי הוא…"
דצמבר מיהרה להרים את ראשה ולהזדעק תוך כדי שהיא מצליפה בכתפו של אדולר. "אה! לא! שקט!"
"זה סך הכל שם!" אדולר הגן על עצמו תוך כדי שהוא חונק את הצחוק שנפלט מגרונו.
"טיפש!" דצמבר הגניבה עוד הצלפה אחת אחרונה כשהבינה שהוא לא הולך לנסות לומר את שמו שוב. "זה לא רק שם! אל תגיד אותו לאף אחד בחיים שלך!"
אדולר חייך לעומת פרצופה הזועם של דצמבר. דצמבר, לעומתו, חשה צורך עז לנער אותו משלוותו. איך לא אכפת לו משמו? לדעת שם אמיתי של אדם, זו הייתה אחריות עצומה שדצמבר לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה בשום אופן.