דצמבר/פרש- הקדמה

דצמבר-
השלג ירד, הוא מעולם לא היה שחור יותר. אבא אמר שזה בגלל זיהום האוויר והמפעלים שפולטים עשן בלי סוף, אמא אמרה שלסבתא חורף היו אורחים ולכן הבית שלה מלוכלך יותר מהרגיל.
פטיט שלג שחור וגדול נוחת על הלשון שלי, ממלא אותה בטעם רע של פיח מפעלים או אבק מרצפתה של סבתא חורף.
כך או כך הטעם היה נורא ואני יורק את הטעם הנורא ואת כל הרוק שיש לי בתוך הפה אל המדרכה שמתחילה לקבל גוונים אפורים.
אמא נוזפת בי, היא אומרת שזה לא מנומס לרוק באמצע הרחוב. אני מבקש סליחה אבל היא אומרת שכבר מאוחר מידי, שאין להחזיר את הדברים אחורה.
אני משפיל מבט, מחכה שהיא תרים את ראשי ותביט ישר אל תוך עייני, תגיד שהכל בסדר. במקום זה היא אוחזת חזק בידי וגוררת אותי אל המשך הרחוב, בצעדים גדולים ומהירים היא מצליחה לחמוק מכל פטית שלג שחור שצונח על הקרקע, כל צעד שלה גדול פי כמה מי שלי אך אני בעקבותיה.
במשך זמן מה אנחנו צועדים יחד בשתיקה, רוח קרה נושבת ופורעת את רעמתה הבלונדינית, השיער שלה נראה כמו נחשים. השיער הבלונדיני הקצר שלי גם מתפרע ברוח כשהיא מצליפה בפני האדומות מקור.
לאחר כמה חנויות וקבצנים שעומדים מחוץ להם אמא עוצרת ליד חנות קטנה של שעונים. היא לוחצת את ידי כל כך חזק שאני מרגיש את הסימן זמן רב אחרי, כמו צלקת שאני מצטער שעברה לה.
אמא נכנסת לחנות ואני איתה. מאחורי דלפק הכניסה עומד אדם רזה וגבוה בעל הרבה משקפיים ומעט שיער, הוא שואל את אמא מה שלומה ומה היא מחפשת, היא אומרת משפט בשפה שלא הבנתי ואחר כך פולטת יבבה חנוקה.
עיניו של הבחור הרזה נוצצות והוא מסתכל עליי, בוחן את גופי הקטן מכף רגל ועד ראש.
הוא שואל את אמא כמה, היא פולטת עד יבבה ואומרת את הסכום. הראש שלי עובד לאט ונדמה לי שאמא הולכת למכור אותי למוכר השעונים.
לא יכול להיות, אומר לי קול קטן במוחי, אמא שלי לעולם לא תעשה לי דבר כזה.
אמא עוזבת את ידי פתאום ומתקופפה עליי, עיניי הברקת שלה נעוצות בשלי.
היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי. היא בוכה. אחרי שתף דמעות ארוך היא מחבקת אותי חזק ומזכירה לי להיות תמיד מנומס כמו שהיא אבא למדו אותי, היא נותנת לי נשיקה גדולה וחמה על המצח.
לפני שאני מספיק להבין מה קורה יד מחוספסת וקרה אוחזת את ידי באחיזה של קרח.