דניאל – פרק 13 חלק ב'

מנקודת מבטה של דניאל

התעורתי לעוד בוקר,
הבחנתי במספר הודעות שהוצגו על מסך הטלפון שלי,
הן היו ממספר לא מזוהה באנשי הקשר שלי.
החלקתי את הגודלי על המסך החלק וקראתי בליבי את ההודעה

"היי דניאל, זה אדם שיין, רק רציתי לדעת אם את בסדר, לא ממש הבנתי מה קרה, אבל אני מתנצל אם פגעתי בך באיזה שהיא צורה, רק רציתי לבדוק שאת בסדר…"

החום מעקצץ לפתע הורגש בלחיי, מישהוא דאג לי, מישהוא באמת דאג לי, מבלי שסיפרתי לו מה קרה, או שהצגתי את הצד ששבה לבבות שבי.

קמתי מהמיטה, במהירות אולי כפולה מהדרך בה קמתי מהמיטה אתמול. פתחתי את הארון, הוא היה ריק בחצי ממה שהיה לפני אתמול. אני חייבת לקנות לי בגדים חדשים שיכסו את הגוף המכוער שניהיה ממני.
התקדמתי לכיוון השירותים המשותפים לי ולאלה. עוד פעם קמתי אחרי כולם, אבל לא בהרבה, השעון התלוי על הקיר מראה 8 וחצי, ובכן, יכלתי ללכת לבית הספר, אבל, לא רציתי.

העברתי את ידי בשיערי הבלונדיני והקשור ופרמתי כמה קשרים כשנכנסתי למקלחת.
פשטתי את הפיג'מה החורפית ונכנסתי למקלחת חמה.
הפצעים והמכות הכחולות נשארו כמו שהן, רק טיפה קטנו.
שיפשפתי סבון על גופי, ותהיתי אם אי פעם גופי יחזור להיות כמו שהיה,
יפייפיה, וחדש, וטהור.
ובכן הוא לא.
לעולם לא.

פתחתי את פתח הניקוז ויצאתי מהמקלחת. בלי להסתכל בראי.
לבשתי טרנינג ארוך וחולצה ארוכה ומעליה סוודר ארוך. הצבעים לא ממש שינו לי כרגע, כל עוד משהו כיסה את גופי המכוער והמגושם ששנאתי.

לקחתי איתי ארנק ונעלתי את הבית הריק מאדם.
הלכתי ברחוב וזימזמתי לעצמי שיר, הרחוב שהיה ריק גם הוא מאדם הפך לאיזה מקום שלא שופט אותי. התחלתי לזמזם שיר פופ מוכר .

"Come a little bit closer
Let me tell you about a girl you used to know
She ain't waiting for luck, no wishful thinking,
She's gonna do it on her own"

הרגשתי יותר ויותר ביטחון, התחלתי שוב להכיר את שניאל הישנה והטובה והטהורה שבי.
התחלתי לרקוד ולקפוץ ולשיר

"Now I'm done with all your negativity
And I'm gonna let it wash all over me
I'll be stronger than your words, baby, I'm harder
My smile lights up the world, I'm flyin' higher"

לא אכפת לי, תסתכלו עלי!
אני נפש חופשיה!
אני לא אתן לבן אדם נורא אחד להרוס את חיי!
אני לא אתן לאף אחד!

******
הקניון היה מפוצץ אנשים. וזה גרם ללב שלי לדפוק במהירות רבה יותר, בלי שום סיבה.
זה סתם ריגש אותי כי לא ראיתי כזאת כמות של אנשים בזמן האחרון.
זה היה טוב ומרגש. ו… והייתי צריכה ריגוש טוב עכשיו….

אני לא אתווכח עם המוכרת שאהבה כל דבר שלבשתי. גם אני אהבתי כל דבר שניסיתי.
אבל הסכום המועט שבארנקי לא הרשה לי לקנות את כל החנות….
בסוף לקחתי כמה מכנסיים ארוכים, כמה חולצות ארוכות, ועוד דברים שלא חשפו שום דבר לא רצוי בגופי.
בחנות הרביעית או החמישית כבר כמות האנשים שבקניון התדלדה, ונשארו רק נערות בגילאים שלי ועוד כמה אנשים פה ושם.
מדדתי מעיל עור שחור, כאשר אישה בערך בשנות ה40 או ה50 ניגשה אליה. שיערה היה אדמדם ודק.
"סיגל שטיין" היא הושיטה את ידה לעברי. המוכרת עצרה את נשימתה בקול רם והתפאלה מהאישה שניצבה מולה. לחצתי את ידה בהססנות.
"דניאל דור"
"שמעתי עלייך" היא סיפרה לי בחיוך מתוק.
"גם אני עלייך" סיפרתי לה.
סיגל שטיין, מנהלת סוכנות דוגמנות מצליחה מאוד בארץ ובעולם. הכרתי אותה, אבל לא חשבתי שאי פעם היא תפנה אלי, או תכיר אותי.
"אני רציתי להציע לך משהו בעקבות היום" היא התיישבה על ספת עור שהייתה בחנות.
התיישבתי לידה, כאות לכך שאני מקשיבה לה.
"אני רציתי להציע לך לעבוד כדוגמנית בסוכנות שלנו"
פני הרצינו, היא לא מכירה אותי, אם היא הייתה מכירה אותי היא הייתה יודעת שאני כבר סירבתי להצעות דוגמנות, אני לא רוצה להיות חלק מהעולם הזה!
עולם מכוער שמלא ביופי.
"אני מצטערת אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה…" קמתי ולקחתי את דברי.
"אני מבינה," היא קמה אחרי ואספה את תיקה השחור. "אבל את כישרון מלידה, יש לך את זה" היא חיטטה בתיקה, "אם אי פעם תתחרטי, אני מחכה לך" היא הושיטה את כרטיס הביקור שלה. לקחתי אותו בנימוס והכנסתי אותו לתיק הצד שלי בידיעה שאני אזרוק אותו בשניה שהיא תצא מהחנות.

כשהיא סופסוף יצא התקדמתי לפח שליד הקופות שבחנות והוצאתי את הכרטיס מהתיק.
"אל תעשי את זה" המוכרת שנראתה גדולה ממני ברק כמה שנים הבהילה אותי כשאמרה לי. "תשמרי את זה, את כנראה לא מעריכה את עצמך מספיק…"

לא הכרתי אותה. ואני גם כנראה לא אכיר, אבל היא שינתה משהו בתפיסת העולם שלי, ואני לא אפסיק להודות לה בליבי על כך לעולם.