דניאל- כן זה אני… פרק 2 :)

וואייי, אתם לא מבינות איך שמחתי לקרוא את התגובות שלכםם, תודההה :)

"שחר נפרדה ממני" אמרתי, עינייה נפערו ופייה נפתח בהפתעה
"היא מהה?" שאלה לא מבינה
"היא נפרדה ממני" אמרתי, רק עכשו קלטתי, זהוו, אין יותר 'דניאל ושחר' נשארתי רק אני, והיא, היא המשיכה הלאה
"אבל מה? איך? מתי? למההה? אתם הייתם כאלה חמודים ביחד" אמרה
"היינו" אמרתי וקולי נשבר מעט, חשבתי שהיא האחת שלי, היה לנו כל כך כיף ביחד, אבל כנראה שזהו, היא אמרה שהיא מרגישה שאנחנו ביחד רק מהרגל, שהיא כבר לא מרגישה שאני האחד שלה, שהיא לא אוהבת אותי, אבל אני, אני אהבתי אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, אבל זה היה לפני שלוש שנים, זה היה סוג של אהבה ממבט ראשון, שניינו היינו עם הטלפון ולא שמנו לב ואז נתקענו אחד בשני, ממש כמו בסרטים, ואז היא הסתכלה עלי וחייכה, היה לה חיוך מהפנט, כזה שאי אפשר להוריד ממנו את העייניים, אבל אחרי שלוש שנים, השלוש שנים המאושרות בחיי, בזכותה, היא הלכה לה, המשיכה הלאה…

נקודת מבט של שני:
אבל מה? איך? למהה? אתם הייתם כאלה חמודים ביחד" אמרתי, הייתי בהלם, הם פאקינג שלוש שנים ביחדדד, מה יש להה? הם נראו מאוהבים בטירוףףף, זה כזה מוזר, הוא נראה שבור, זה פשוט עצוב, עצוב לי בשבילו..
"שנייה, איך אמרת קוראים לזה שבגללו את צריכה לשטוף כלים?" שאל לפתע, מה הקשר עכשוו?
"גייק, למה?" שאלתי
"סתם" אמר וסימס משהו בטלפון שלו

קמתי בבוקר לקול הצלצול המציק של השעון מעורר של דניאל
"אכפת לך לכבות את זהה כברר??" צעקתי לו, המוזיקה נכבתה אחרי עשר שניות סוף סוף, הדבר הזה יכול להחריש פיללל
נכנסתי להתקלח ודפיקות נשמעו על הדלת
"מתי את יוצאת כברר?" שאל אותי והיה עצבני מעט
"מתי שאני יגמורר" עניתי לו והתנגבתי עם המגבת
"נוווו יאלהה כבררר, יש בבית הזה עוד אנשים חוץ ממך" צעק לי, שיואוווו, איזה אח חופררר, אי אפשר קצת שקט בבית הזהה?!
לבשתי חולצת בצפר קצרה בצבע תכלת וסקיני ג'ינס, התאפרתי קלות ויצאתי מהמקלחת
"אווו, סוף סוף!! שעות לוקח לך שםם" אמר דניאל ונכנס
אכלתי במהירות ויצאתי לכיוון הבצפר, עוד שנייה ואני מאחרת
אחרי שעתיים של שיעמום התחילה ההפסקה, הלכתי עם שקד ילדה שהכרתי אתמול לכיוון הקפיטריה,
"הי בובה" אמר קול מאחורי
"אל תקרא לי ככה בחיים שלך יותר שמעת???" צעקתי עליו
"תרגעי, רק רציתי לשאול איך הסתדרת אתמול עם המנהלת" אמר וצחק צחוק מלגלג
"אתה חתיכת &^$##$%^&*&&^##$^%&$##$#$^%$, אמן תמותתת!!!" צרחתי עליו ונתנתי לו את הכאפה של החיים שלי, מהאלה שמשמיעות צליל חזק, הוא עמד מולי כולו בשוק של החיים, וכולם התלחששו מסביב, הסתובבתי ובאתי ללכת מהקפיטריה
"גברתי, לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל הקול הצורם של המנהלת, היא הראתה לי איפה לשטוף את הכלים והלכה, משאירה אותי לבד שם עם כל הכלים, רציתי לבכות, מה עשיתי רעע? למה זה מגיע לי? אני שונאת אותוווו, פשוט שונאת אותווו…
"צריכה עזרה?" שאל קול מוכר מאחורי, זה היה דניאל, ליד עיינו הימנית הייתה חבורה סגולה, מה זהה?

נקודת מבט של דניאל:
"דניאללל, בוא, אתה חייב לראות את זההה" דן החבר הכי טוב שלי צעק לי, באתי ולקח לי זמן להבין מה אני רואה פה, היא צעקה עליו, יותר נכון צרחה עליו, והכאפה שהיא נתנה לו היה השיא, בחיים שלי לא ראיתי אותה מעוצבנת ככה, ראיתי עליה שהיא עוד שנייה מתחילה לבכות, למרות שהיא הסתירה את זה ממש טוב, פשוט אני מכיר אותה טוב מדי, הוא חתיכת זבללל, אני לא מאמין שפעם היינו החברים הכי טובים, אני כבר לא מכיר אותו מאז שהוא חזר, זה כמו מישהו אחר, היא הלכה לשטוף את הכלים,
"הייי, גייק" קראתי לו בזלזול
"הי! אתה ראית את החולת נפש הזאת?? וואי וואי איזה כאפה היא נתנה ליי, חחחח בזכותי היא צריכה לעשות עבודות שירות!! קולטט??" אמר וצחק
"החולת נפש הזאת היא אחותי, וכדאי לך ללכת להתנצל בפניה עכשוו" איימתי עליו קצת, מי שפוגע באחותי אני יפגע בו
"למה מה תעשה ליי??" אמר בהתגרות, לא יכולתי יותר לשלוט בעצמי, העפתי לו בוקס בפנים שהכיל את כל הכאב מהפרידה שלי עם שחר, ואת כל הכאב שהוא גרם לאחותי, אני לא יכול לראות אותה ככה
"נהיתם אלימים אתם, מה קרה לכם? אמא שלכם מכה אותכם??" אמר בזלזול ואני העפתי לו עוד בוקס, הוא החזיר לי, כולם ניסו להפריד אותנו, אבל קצת קשה לרסן שני שחקני פוטבול
"אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי, הבנת??" אמרתי לו והלכתי לשני