דניאלה- פרק 7

"דני.. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר! אני מבטיח!", תומר אומר לי.
"אהההההההההההההההה!", צרחתי לו בתשובה. "אני.. לא.. יכולה..", אמרתי בקושי. "זה קשה לי מידי. בבקשה ! תעשה שזה.. אההההההההההה!", הכאב החד של הצירים לא נתן לי להמשיך לדבר.

אני לא מאמינה שזה קורה לי. דווקא לי.
אחרי כל מה שכבר עברתי.
אני רק בת 16 אבל.. אני עכשיו נמצאת בצידו של איזה כביש נטוש בצפון הארץ, אחרי שעברתי תאונת דרכים, והחבר שלי לשעבר נמצא איתי ועוזר לי כשאני כורעת ללדת את התינוק שלי (או התינוקת) ושל יהונתן, מי שהיה אמור להיות החבר שלי והבן אדם שלצידי עכשיו.

אבל הוא כבר מזמן יצא מחיי.

איך הסתבכתי ככה?
אני לא רוצה בזה.. אני רק רוצה שהכאב ייעלם, ולהיעלם בעצמי.

ולאט לאט, אני מרגישה איך ראשי נופל אחורנית, עיני נעצמות וכל כוחי אוזל.

"דני!!!!!!!!!!! לא !!!! דני, אל תלכי לי עכשיו!!!!!! בבקשה! זה עוד מעט נגמר!!!!!", אני מרגישה את תומר מטלטל אותי.
אני מרגישה את כל הזיעה הנוטפת ממצחי, הכאבים החדים שמפלחים את בטני וגבי, החום הנוראי מטשטש אותי וללא מים קשה לי כל כך להחזיק מעמד.

"דני.. בבקשה, ממש עוד כמה רגעים", תומר לוחש.
ואז אני שומעת את הצרחות האלה.
הצרחות והבכי הזה שמעידים שזהו. זה נגמר.
אני אמא.
"דני.. תראי! יש לך בת! תינוקת קטנה ויפיפייה! בדיוק כמוך!", תומר אומר לי, ומושיט לי אותה.
אני מחזיקה אותה ממש רגעים ספורים, ופשוט מתאהבת ביצור הקטן הזה שהרגע יצא מתוכי.
עיניים כחולות קטנות ומכווצות, בדיוק כמו של יהונתן. וגם האף המחודד הזה הוא שלו. והחיוך הקטנצ'יק הזה.. אם רק היו מאחוריו שני טורי שיניים לבנות צחורות היה אפשר לומר שהיא העתק מדויק של יהונתן..
היא נראית ממש כמו אלה יוונית קטנה.
"אלה.. מתוקה שלי.." אני לוחשת ונושקת לתינוקת על המצח בעדינות.
אני מושיטה אותה בחזרה לתומר.
"תודה", אני לוחשת. "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. אתה עזרת לי כל כך הרבה בזמן האחרון שלפעמים אני חושבת שהיחס שנתתי לך לפני שנה לא הגיע לך.. ו.. שזה מרגיש כאילו זה היה אמור להיות הילד שלך", אני אומרת בשקט. בקושי אני מצליחה להתרומם לישיבה, אני מתקרבת לתומר ונושקת לו נשיקה קצרצרה על השפתיים.
כמה שמגע השפתיים המיוחדות האלה היה חסר לי.
נשארנו עם עיניים עצומות שנינו ופנינו היו מאוד קרובים ואז תומר היה הראשון ש"התעורר", הביט בי בבלבול מסויים, ואז התעשת על עצמו.
"הילדה.. נולדה לך תינוקת מדהימה", מתקן אותי תומר כשהוא מערסל בחיקו את אלה, כן.. זה הוא שמה.
בכוחותיי האחרונים אני אומרת שוב תודה וברגע אחד מתמוטטת.
הכל שחור, תומר ואלה נעלמים לי אבל אני מצליחה להרגיש טלטולים חזקים ושומעת את קריאות שמי.

* * *

"דניאלה! דניאלה! דניאלה!", ואז אני מתעוררת שוב בבהלה ומגלה שאני בסך הכל בחדר שלי בפנימיית ארזים.
ושזאת הייתה אחת השותפות שלי לחדר, רוני, שהעירה אותי כשראתה שהשעון המעורר לא הצליח.

"אומייגד, דניאלה! את נוטפת זיעה כולך! הכל בסדר? את מרגישה טוב?", שואלת בדאגנות מאיה, שותפה נוספת שלי לחדר.

אני מתיישרת לצורת ישיבה, מסיטה את השיער ממצחי אחורה וידי נרטבות מכל הזיעה. רוני כבר כולה מסודרת ומאיה עדיין מארגנת דברים למקלחת בוקר, כנראה. אני שומעת רעשים של מים זורמים מהחדרון הקטן בקצה החדר הגדול ומבינה ששיר, השותפה השלישית שלי (וגם האחרונה) מתקלחת ברגעים אלה.
אני מסדירה את הנשימה שלי ומנסה להבין מה קרה לי.

"הכל בסדר", אני משיבה בזהירות. "כנראה זה היה סתם סיוט.." אני אומרת בשקט.
"אוי.. עדיין ישלך סיוטים בגלל ההורים שלך?", אומרת רוני. ואני תולה בה מבט מוזר, כאילו לא מבינה למה כוונתה.
"את זוכרת.. אתמול בכיתה סיפרת לנו שההורים שלך נהרגו בתאונת דרכים לפני 4 חודשים בערך ושאת עדיין מתמודדת עם זה..", הסבירה את עצמה רוני, כשהיא נזהרת לפני כל מילה שהיא אומרת.
"או.. כן. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון..", השבתי בהיסח דעת.
ראשי עדיין היה שקוע בניסיון לפענח את החלום.. הסיוט המוזר הזה.

אני בהריון? מיהונתן? כשהוא בכלל לא איתי ותומר הוא זה שעוזר לי?

זה יותר מידי מסובך מפני שאמשיך לחשוב על זה.
אני מעבירה שוב יד על המצח ומגלה כי הזיעה לא נעלמה ממצחי.
"מאיה.. יש אפשרות שאני אכנס לפנייך למקלחת? אני פשוט חייבת להתנער מהסיוט הזה כמה שיותר מהר", שאלתי.
"ברור.. מה שתרצי. אם תרצי גם לדבר על זה מתישהו, את יודעת שאנחנו כאן", היא אמרה בקול מתוק.
ברגע ששיר יצאה מהמקלחת, אני נכנסתי לתוכה בסערה, כמעט טורקת את הדלת מאחוריי ורק מנסה להירגע ולהבין מה היה פשר החלום הזה.

* * *

תחושת המים הקרים הזורמים ושוטפים מעליי את כל טיפות הזיעה הרגיעו אותי.
הסיוט הזה הרגיש כל כך אמיתי שפחדתי שהוא יתגשם, ואז קלטתי את זה..
התחושה הזו שהתחילה לקונן בתוכי עוד מהרגע הראשון שראיתי את יהונתן, והמשיכה כשגיליתי שהוא מצטרף אליי לפנימייה באוטובוס, ועכשיו הסיוט הזה..
משהו כאן לא נכון.
יהונתן נכנס לחיי מסיבה ולא סתם.
ואני חייבת לברר מה הסיבה הזאת כי זה מחרפן אותי.

* * *

"בוקר טוב", הוא לחש לי לאוזן בדיוק כשהתחלתי לאכול.
יהונתן התיישב לצידי, ושניים מחבריו שהצטרפו לשולחן שלנו ישבו ליד מאיה.
"בוקר אור..", אמרתי וחייכתי.
ומשום מקום, הוא פשוט נישק אותי. אז כמובן שנעניתי בחיוב לנשיקה..
והנשיקה המדהימה הזאת הצליחה להשכיח ממני לגמרי את כל הדברים שרציתי לדבר עליהם עם יהונתן.
"אז… מה את לומדת היום?", הוא שאל אותי כשניתקנו אחד מהשנייה אחרי כמה שניות ארוכות במיוחד..
"אממ, אתה יודע.. מתמטיקה מואצת, אנגלית, מחשבים, ביולוגיה, ובערב יש את השיעור היכרות למגמת תקשורת.. אני חושבת ללכת לנסות את זה. מה יש לך במערכת?", השבתי לו באותה השאלה.
"טוב.. את יודעת.. לשון, היסטוריה, תנ"ך, ספרות וחינוך גופני.. אחלה של יום!", אמר בציניות.
"אוי.. איזה באסה.. לפחות תתנחמו בזה שבסוף היום יש לכם ספורט כדי לפרוק את כל היום הזה מעליכם.. זה הדבר הכי טוב שיש, לא?", ניסיתי לעודד את יהונתן ואת חבריו שגם הם לא נראו מי יודע מה שמחים מהמערכת החדשה שלהם..
"לפחות יש כאן אוכל טוב ואפשר להתנחם גם בזה..", אמר וצחק אור, הבן שישב בצמוד למאיה.
"כן.. טוב, אני אישית עדיין מעדיפה את האוכל של אמא..", אמרתי בשקט.
בכל יום שעובר הגעגועים אליה ולאבא רק הולכים וגוברים.. הולכים ומעצימים. והם לא נעלמים.
אני משתדלת שלא לבכות כי אני ממש לא רוצה להתחיל את השנה הזאת בתור הילדה הבכיינית (ולא משנה מאיזה סיבה..).

בדיוק באותו רגע הרגשתי שוב את מגע ידו של יהונתן, כשהוא מחבק אותי ומקרב אותי לחיקו.. בדיוק כמו שעשה ביום שהכרנו.

החלטתי לא לחשוב על החלום הזה שהחלמתי בלילה..
להשאיר את המצב כמו שהוא ולראות לאן הכל יתפתח..
כי כרגע, כל מה שאני רואה זה נער מדהים ביופיו ובאופיו יושב ומחבק אותי.

וזה כל מה שאני צריכה.