דניאלה- פרק 3

בזמן שהאזנתי לשירים של אבריל לאבין חשבתי על כל דקה ודקה מהשנתיים האחרונות שלי.. תומר היה באמת מרכז חיי בשנתיים האלו.
הוא היה בעדיפות ראשונה לפני הכל.
לפני לימודים, לפני חברים, לפני הריקוד, לפני הבית, לפני המשפחה.
לפני ההורים שלי.
רק עכשיו אני מבינה כמה כל הדברים האלה היו חסרים לי בשנתיים האחרונות. כמה לא השקעתי בהם. עכשיו אני מבינה כמה תומר יהיה חסר לי ואיזה חור ענקי הוא פער לי בלב.
למזלי נשארו רק עוד 3 שבועות למעבר שלי לפנימייה.
ואני חייבת להודות, כמה ששנאתי את הרעיון הזה בתחילת הקיץ, כמה שחשבתי שהוא רק לרעתי, עכשיו אני מודה לדודתי בכל יום מחדש על ההחלטה הזו.

* * *

"דניאלה! הגיע אלייך מכתב! אני חושבת שזה מהפנימייה. שאני אפתח לך?", צעקה לי דודתי מהסלון בקומה הראשונה.
עזבתי את אבריל לאבין ואת המחשבות בצד, והלכתי בריצה קלה לסלון, חטפתי את המכתב מידי דודתי, התיישבתי על הספה בנחת ופתחתי אותו.
ציפיתי שיהיה כתוב שם משהו מעניין אך בסך הכל ציינו את התחנה שבה אני אצטרך להתייצב בשעת בוקר מוקדמת ב1 בספטמבר ועוד כמה טפסים משעמים שעליי למלא. לפחות זה יעסיק אותי טיפה וירחיק טיפה את מחשבותיי מתומר.

* * *

אחרי הטופס השלישי כבר חשבתי שאני משתגעת. כמה טפסים כבר אפשר למלא?!
צלצול הטלפון קטע את חוט המחשבות שלי.
הסתכלתי על הצג והמספר של תומר הופיע. הוא פשוט לא יוותר!
נשמתי נשימה עמוקה, לקחתי את הטלפון, ועניתי.
"אני הולכת לעשות את זה קצר. בגדת. ניסית להסתיר. גיליתי. נפרדתי ממך. ניתקתי את הקשר. לא רוצה לשמוע ממך יותר!", וממש לפני שניתקתי לתומר את הטלפון אמרתי "אהה, ושיהיה לך יום נעים", וניתקתי. זה נתן לי דווקא הרגשה די טובה.
ועם ההרגשה הזאת, שלחתי לאיילת הודעה:
"אני, את והחברה יוצאים היום לחגוג! לא נשאר עוד הרבה זמן עד העזיבה.. :/
תחליטי שעה ומקום ואני שם! אוהבת, דני".
אחרי ששלחתי את ההודעה, נשכבתי לאחור על המיטה, פרשתי ידיים והרגשתי שסוף סוף אני מתחילה לחזור לעצמי.

* * *

"לא חשבתי שזה יהיה כ"כ קשה! מה דעתך, איילת?". הפעם טקס בחירת הבגדים ליציאה היה קשה מתמיד.
זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת לבילוי בתור רווקה אחרי שנתיים שלמות בתור חברה של מישהו (ולמען האמת, תומר לא היה סתם מישהו. הוא הנער הכי מבוקש בעיר), ועכשיו כש"חזרתי לשוק".. אני חייבת לשחק אותה ובגדול!
"אוקיי. עכשיו, כשאין אחד שלא יודע שאת ותומר נפרדתם, אין סיכוי שיש בן שלא מחכה לראות איך תגיעי לבילוי היום. גם אין בת שלא מחכה לראות איך את תגיעי לבילוי היום.. וגם אין סיכוי שתומר לא מחכה לראות מה תעשי היום.. בקיצור – אין אחד שיוצא היום ולא יכול לחכות לראות אותך! אז ככה. בגלל שאת יותר מידי מושלמת, וזה בילוי שישי מאוד חשוב.. ואת חייבת להפציץ במראה.. תלבשי את הגופייה הלבנה הזאת", איילת הוציאה את הגופייה הלבנה שקיבלתי מהוריי שנה שעברה – היא בעלת כתפיות דקיקות מעוטרות בכמה חוטי זהב, "ותיקחי את המכנס ג'ינס הקצר הזה", הצביעה איילת על הג'ינס האהוב עליי (שבמקרה היא גם קנתה לי..), "ובשביל מראה שיקי.. תיקחי את החולצה התכלת המכופתרת.. תשאירי את הכפתורים פתוחים! ובאמת באמת שני דברים אחרונים.. תפזרי את השיער ותענדי את שרשרת הזהב שלך", סיכמה איילת. "אבל זאת השרשרת מ.. מתומר.. ואני לא רוצה שהוא יחשוב שאני עדיין מתגעגעת אליו בגלל שאני עונדת את השרשרת שלו..". עניתי בקול חלוש.
"ואת עדיין.. מתגעגעת?", איילת זרקה לאוויר באמצע המשפט שלי ובכל זאת עניתי לה. "לא. אחרי איך שהוא פגע בי אני כבר לא מרגישה אליו כלום. אני אפילו לא שונאת אותו. הוא פשוט כלום. עכשיו הוא סתם עוד נער בשכבה מעלינו.. ואם נחזור לדבר החשוב באמת.. אני חושבת שעדיף שאני אשאר כבר בלי תכשיטים ואני גם לא אתאפר.. ומי שלא יאהב אותי בלי איפור ומסיכות לא חבר אמיתי..".

* * *

ממש שנייה לפני שפתחנו את הדלת ויצאנו כדי לסמן את תחילתה של תקופה חדשה, נעצרתי מול המראה שבכניסה. נראיתי טוב. ואהבתי את זה. פתאום הבטתי למטה, לכיוון השידה. נחה לה שם מעטפה קטנה ועליה היה כתוב:"לדניאלה". פתחתי את המעטפה ובפנים חיכה לי פתק קטן ובו היה כתוב:
"דני שלי.. אני לא אהיה בבית ביומיים הקרובים אז תדאגי לכל מה שצריך.. השארתי לך כאן מספיק כסף (לפחות לדעתי, כן?) ליומיים האלה חוץ מבילויים. תיקחי לעצמך כסף לבילוי היום מתוך התקציב. ותהני, רק אל תתפרעי!
–לילי-".
התבוננתי לתוך המעטפה ושלפתי ממנה שטר של 100 שקלים. את המכתב החזרתי למעטפה, סגרתי אותה והכנסתי למגירה של השידה. בדקתי שיש לי הכל ופניתי לאיילת. "אני מוכנה לצאת.. מה איתך?", שאלתי בהתרגשות.
"לא יכולה כבר לחכות! ודרך אגב.. את נראית מעולה! אני בטוחה שיהיו לא מעט עיניים שייצאו מהמקום.. ועכשיו..", היא נתנה לי דחיפה לעבר הדלת ופתחה אותה, "בואי נצא כבר!".

* * *

שתי דקות לפני שהגענו למרכז, עצרתי מהליכה ושאלתי את איילת בפעם המיליון.
"את באמת בטוחה שאני נראית טוב? אני ממש לחוצה ואני מפחדת שאם תומר ינסה לדבר איתי ולומר משהו אז.. אווופ! אני לא יודעת מה לעשות!".
"אל תדאגי, דני. קודם כל.. תנשמי עמוק. עכשיו, תקשיבי לי. את נראית יותר יפה מכל הדוגמניות בעולם, ואם תומר ינסה להתקרב את ישר מתחמקת.. אם הוא יצליח להתקרב אז אל תתני לו להשחיל מילה. תגידי לו ישר לפנים שהסיפור ביניכם נגמר, תסתובבי ותלכי, ברור? עכשיו, עוד נשימה עמוקה אחת, חיוך, ובואי נמשיך כבר ללכת!".
באותו רגע חשבתי לעצמי כמה שאני שמחה שאיילת חברה שלי. באמת שאין אף אחד בעולם שיוכל להשתוות אליה.
"תודה איילת. את לא יכולה להבין כמה את חשובה לי וכמה אני שמחה שיש לי אותך", אמרתי לה וחייכתי. "מה דעתך שנמשיך ללכת עכשיו?", שאלתי (יותר נכון הוריתי) לאיילת.
"לא, אנחנו לא הולכות. אין לי חשק!", החליטה במפתיע איילת, ולרגע גם האמנתי לה. "את צוחקת, כן?", שאלתי אותה, "לא. בכלל לא!", היא לקחה כמה שניות של שתיקה ואז המשיכה, "סתאאאאם! נראה לך שאני אפסיד את היציאה הזאת? עכשיו. בואי כבר!!!" צרחה עליי.

* * *

"ד-נ-י-א-ל-ה-!!!!!!!", צרחו לעברי מאי, ליאור ושירה, שלוש חברות מהכיתה שלי. תוך כדי הצרחות הם רצו לעברי ולעבר איילת, וכמעט הפילו אותנו כשחיבקו אותנו. "ואוו, כמה זמן עבר מאז שראינו אותך! התגעגענו!", צרחה לי באוזן שירה. שמחתי על קבלת הפנים הזאת, ועדיין.. משהו לא היה בתוכי שלם עם הכל. למרות הפגיעה הקשה שספגתי מתומר, למרות הפרידה שלנו, עדיין רציתי שגם הוא יבוא ייקח לי את היד, יסובב אותי, ינשק אותי נשיקה ארוכה ומתוקה על השפתיים וישוויץ לכולם שאני חברתו.
אבל הפעם, אני יודעת שזה פשוט לא יקרה.