דניאלה- פרק 1

"דניאלה, את מוכנה להקשיב לי לרגע אחד? אני יודעת שאת לא כ"כ מרוצה מההחלטה שלי, אבל.. את צריכה להבין שלא הייתה לי ברירה". "לא כ"כ מרוצה? אני לא מרוצה בכלל! ובטח שהייתה לך ברירה. יש לך את הברירה להשאיר אותי כאן! את בכלל מודעת להשלכות של ההחלטה שלך? אני לא מסוגלת להתנתק ככה מהחברים שלי, מביה"ס, מהמסיבות, מהשגרה כאן. אני לא מסוגלת לעזוב את הבית הזה! כמה שדברים רעים ועצובים קרו לי כאן – זה הבית שלי! זה.. זה המקום היחיד שאני מרגישה בו מוגנת!".
"דני.. אני.. באמת שאני מצטערת. אבל תביני, אין לי ברירה! אני לא מסוגלת לגדל את כל האחים שלך, אותך ואת הילדים שלי, לבד. האחים שלך במילא עוד שלושה חודשים מתגייסים, והם כבר עכשיו לא נמצאים הרבה בבית והם דואגים לעצמם, והילדים שלי.. הם רק יתחילו ללמוד בכיתה א'. הם צריכים אותי לידם ואני חייבת אותם לידי. אני באמת מצטערת כ"כ, אבל לא הייתה לי כל אפשרות אחרת. אני יודעת שזה המקום האחרון שראית בו את ההורים שלך, ואני יודעת שזה גם יהיה לך קשה לעזוב ככה את המקום. אבל את אפילו לא ניסית להקשיב לכל מה שיש לי לומר לך בקשר לפנימייה הזאת. את חוזרת בכל סוף שבוע, ובחגים, ובעצם – כל פעם כשרק תרצי. והמורים שלך יהיו שם בשבילך כל הזמן, ובטח את תמצאי המון חברים חדשים ו..", "לא! אני לא רוצה חברים חדשים! אני רוצה את החברים שיש לי עכשיו. אני גם לא רוצה מורים חדשים שיגורו איתי! אני רוצה להישאר כאן. בבית שלי, בחדר שלי, עם כל הדברים שלי. אני רוצה את השגרה שיש לי כאן. את השעמום, והכיף והצחוקים שיש לי בבית הספר שלי. ואני רוצה את המסיבות שיש כאן, ואני לא רוצה לעזוב! אני רוצה להישאר כאן! בבקשה! זה הדבר היחיד שאני אי פעם אבקש ממך, באמת!". "דניאלה, אני מצטערת. אבל כבר החלטתי. יש לך חודש שלם כדי להכין את עצמך, להיפרד מכולם, ללכת לכל המסיבות שרק תרצי, לחוות את השגרה שדיברת עליה עכשיו וב-1 בספטמבר, בבוקר אנחנו נוסעות לתחנת האוטובוס שמשם ייאספו את כל התלמידים לפנימייה. אני מבטיחה לך, את לא תרגישי את הזמן חולף. את תהני שם. את תכירי חברים חדשים, ואני בטוחה שגם יש שם הרבה אנשים, ובנים במיוחד שישמחו להכיר אותך". "את לא מבינה לילי. כאן, בתל – אביב, זה המקום שלי. הבית שלי. החיים שלי. השמחה שלי. הכיף. כאן זה הכל בשבילי! כאן.. כאן יש לי את החברים שלי, ואת תומר, שלהזכירך הוא החבר שלי. אני לא עזבתי אותם אף פעם. אני לא עוזבת אותם ואני גם בחיים לא אעזוב. הם החיים שלי. אני זקוקה להם כמו שהם זקוקים לי ואפילו יותר. אני לא יכולה לעזוב!".
"דניאלה. אני מבינה אותך. ואני מבינה כמה שקשה לך, אבל אני מצטערת. הגעתי להחלטה והיא סופית!". "לילי. רק תדעי דבר אחד. אם היית מבינה אותי, ואם היית באמת מבינה כמה קשה לי.. את בחיים, בחיים לא היית עושה לי את זה!".

* * *

רצתי לחדר שלי, טרקתי ונעלתי את הדלת ולא נתתי לאף אחד להיכנס. לא רציתי לראות אף אחד או לדבר עם מישהו. רציתי להיות לבד.
התיישבתי על המיטה, ליד השידה שעליה הונחה התמונה היחידה שלי ושל הוריי ביחד שנותרה לי אחרי כל מה שקרה כאן. לקחתי אותה, הצמדתי אותה כמה שיותר קרוב ללב, ולא הרפיתי ממנה. נשכבתי לאחור, הסתכלתי על התקרה שעליה אבי הדביק כוכבים, וירח שזוהרים בחושך בדיוק כמו הכוכבים בשמיים. וכל פעם כשהסתכלתי כך, למעלה לתקרה, הרגשתי קרובה להוריי. הרגשתי שאני יכולה לדבר איתם. שהם שומעים אותי גם שם למעלה, שומעים, מקשיבים, ודואגים לא פחות מאשר שהם דאגו לי כשעוד חיו. אמרתי להם שאני לא רוצה לעזוב את הבית ולעבור לפנימייה שדודה לילי שולחת אותי אליה. אמרתי להם, שאם אני אעזוב את הבית, את החדר שלי, אני ארגיש כאילו עזבתי אותם לתמיד. לא יכולתי שלא לחשוב מה אני אעשה בחדר שלי בפנימייה? איך אני ארגיש שם? כשאני אסתכל למעלה לתקרה ובטח אני אראה תקרה מתקלפת, מלאה בפגמים וביובש. לא התקרה מלאת הכוכבים הזוהרים והירח הגדול ששומר עליי. אני ארגיש כאילו אני כבר לא מסוגלת לדבר להורים שלי והם כבר לא יכולים לשמוע אותי ולהקשיב לי. ועכשיו הם מודאגים שם למעלה. אני לא רוצה לעזוב!
פתאום שמעתי את דלת הבית נפתחת, והתקרבתי לדלת שלי כדי לשמוע מה מתרחש שם, בסלון. זה היה קול מוכר. זה היה תומר! רציתי לפתוח את הדלת, לרוץ אליו ולחבק אותו. אבל ידעתי שאז אני אהיה מוכרחה לומר לו שאני עוברת לפנימייה, ואני אהיה מוכרחה לדבר עם דודה לילי, ולזה – אני לא מוכנה!
שמעתי מלמולים, קולות שקטים. הם כנראה דיברו בלחש כי לא רצו שאשמע. בטח דודה לילי מספרת עכשיו לתומר על ההחלטה שלה. איך הוא יקבל את זה?
פתאום שמעתי צעדים במעלה המדרגות, מתקרבים במהירות לחדר שלי. אלו היו צעדים כבדים, לא קלילים. זה היה תומר שבא לבדוק מה איתי. רצתי בחזרה למיטה. ואז תומר דפק על הדלת. בחוזקה, אך עמדתי בפיתוי ולא פתחתי אותה. וכמה שכאב לי, ידעתי שאני אצטרך להתרגל לזה. "דניאלה! תפתחי לי את הדלת. אני צריך לדבר איתך. דני! נו באמת. זה אני… תפתחי לי את הדלת! דני! בבקשה, זה אני. תומר. אני רוצה לדבר איתך!", "לך מכאן תומר. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד כרגע, לא איתך, לא עם הבנות, לא עם האחים שלי ובעיקר לא עם דודה שלי!", "דני… אני מתחנן. תפתחי לי את הדלת. אני צריך לדבר איתך. רק לכמה דקות, בבקשה!". שמעתי את הקול שלו מתחיל לרעוד. הוא התחיל לבכות! הפעם היחידה שראיתי את תומר בוכה הייתה לפני שנה וחצי, כשהודיעו לו שסבא שלו נפטר. החלטתי לפתוח לו את הדלת. התקרבתי באיטיות ובזהירות. לאט לאט סובבתי את המפתח שהיה תקוע בחור של מנעול הדלת. פתחתי את הדלת לרווח צר במיוחד, רק כדי לראות את פניו של תומר ושהוא יראה את פניי. "היי", אמרתי לו. "היי, אני יכול להיכנס?" הוא שאל. "בשביל מה? אתה תיכנס ואז מה? מה תגיד לי? אני הרי יודעת שדיברת עם דודה שלי ושהיא ספרה לך עכשיו מה היא מתכננת. ואתה בטח לצידה, לא?", "אוי, דני… כן, דיברנו והיא ספרה לי שהיא החליטה לשלוח אותך לפנימייה. אני לא תומך בהחלטה הזאת ב100 אחוזים, ולפני שתאמרי משהו.. כן, זה מחרפן ויחרפן אותי שאני לא אראה אותך כל יום בביה"ס ומתי שאני ארצה, אבל… אני חושב שזה יהיה לך טוב קצת להתרחק מכאן. לפתוח דף חדש. את צריכה התחלה חדשה, במקום אחר. את צריכה קצת לנקות את הראש. זה עדיף לך. אני יודע מה אני אומר, מניסיון". "תומר, אתה לא מבין. אני לא חושבת שאתה תבין אותי גם. תראה.. לפני שנה וחצי, כשאיבדת את סבא שלך, זה היה לך מאוד קשה כי הייתם מאוד קשורים. אני זוכרת את החודש הראשון אחרי שהוא נפטר. איך הייתי לידך כל הזמן, ודאגתי לך. אבל אתה.. אתה איבדת את סבא שלך. אני לא אומרת שזה אובדן קל, ואני לא אומרת שזה פשוט ושכבר שכחת מזה, אבל הייתה לך הזדמנות להיפרד ממנו. אתם גם הייתם בקשר טוב כל הזמן. והיו לך הורים שתמכו בך, וחברה שתמכה בך, ועוד חברים וידידות שהיו איתך. אבל לי.. אני איבדתי כבר כשהייתי קטנה את כל הסבים והסבתות שלי, ולפני שלושה חודשים..", לקחתי פסק זמן כי הרגשתי גוש שעולה לי במעלה הגרון וחוסם לי את האוויר, "התקופה של סיום החטיבה, שאמורה להיות בין המאושרות בחיי. אז, איבדתי את ההורים שלי. כן, הייתה לי מערכת תמיכה מדהימה, ועדיין יש לי אבל תבין. אלה היו ההורים שלי שאיבדתי, ולא היו לי סבים וסבתות אחרים שידאגו לי. כן, היו לי את האחים שלי, ואת דודה שלי, ואת החברות שלי, והיה לי אותך..", "ועדיין יש לך את כולם, ואותי, דני", "אני יודעת שעדיין יש לי אותך ואת כולם. אבל אני כ"כ מתגעגעת להורים שלי. אני אפילו לא הספקתי להיפרד מהם כמו שצריך. וגם הקשר שלנו במשך השנה האחרונה לא היה קשר נהדר כמו שהיה לך עם סבא שלך. הקשר שלנו היה קשר לא יציב בכלל.. כמה פעמים רבנו, וכעסתי עליהם, וצרחתי, ובדיוק לפני שהם מתו הייתה לנו מריבה נוראית. אני צרחתי כל כך חזק, שאפילו אני לא שמתי לב למה שעשיתי. ולמה שאמרתי. אני צרחתי עליהם שאני לא אוהבת אותם, ושאני שונאת אותם, ושאני מצטערת בכלל שאני הבת שלהם. ולא הספקתי לומר להם סליחה, ושאני מצטערת. ואני לא ידעתי מה אני אעשה. לא ידעתי איך לחיות עם עצמי ועם רגשות האשמה האלו. באותו רגע התחרטתי על הכל. על כל המריבות שהיו לנו בשנה האחרונה, ועל כל הרגעים שכעסתי עליהם בשקט, ועל כל מה שאי פעם אמרתי או לא אמרתי. באותו רגע חשבתי לעצמי כמה שהייתי מעדיפה להיות במקומם. הם הלכו מבלי שאספיק להתנצל ועכשיו זה כבר לא ישנה כמה אמשיך להתנצל ולהצטער על מה שקרה.. אני לעולם, אבל לעולם ארגיש אשמה. וכאן נשברתי. לא יכולתי יותר. תומר, אני אומרת לך.. אני מרגישה שאם אני אעזוב את החדר שלי, את הבית שלי, אם אני אעזוב את תל – אביב.. אני כאילו אפסיק להרגיש אותם. אפסיק לחשוב שהם עדיין איתי. אני לא יודעת מה לעשות תומר". ופרצתי בבכי. תומר ישר חיבק אותי והצמיד אותי אליו. הנחתי את ראשי על חזהו, ויכולתי לשמוע את פעימות ליבו. חזקות ומהירות. "דני שלי, אני כ"כ מצטער. לא ידעתי את כל זה. את אף פעם לא סיפרת לי שום דבר מכל זה, ולא יכולתי לתאר שכך הרגשת, שזה מה שהכביד עלייך כל התקופה הזאת. אוי.. כמה שאני אוהב אותך, דני שלי".

* * *

פתאום, אחרי כמה שעות, פקחתי עיניים וראיתי שהשעון על השידה שליד המיטה שלי מורה על השעה שמונה בערב. כנראה, הייתי כ"כ עייפה שנרדמתי. פתאום הרגשתי חום. הרגשתי יד שעוטפת אותי. הסתובבתי וראיתי את תומר, ער. "היי דני. בוקר טוב", הוא לחש לי וחייך. אהבתי את החיוך שלו. הוא היה כ"כ רחב ואמיתי. "היי. כמה.. כמה זמן ישנתי? מה קרה?", שפשפתי את עיניי תוך כדי הדיבור. "ישנת בערך 7 שעות. הייתי כאן מהבוקר. את זוכרת מה קרה היום בבוקר?", "שום דבר לא ישכיח ממני את היום הזה. אני כל כך שמחה שזה קרה. שזה קרה איתך", התקרבתי אליו עד שאפי נגע באפו ונשקתי לו נשיקה ארוכה וחמימה על הפה. אח"כ נשכבתי על גבי והנחתי את ראשי "התגעגעתי לזה", הוא אמר. "התגעגעת למה? לנשיקות האלה?", "לא.. לא התגעגעתי לנשיקות, התגעגעתי אלייך. התגעגעתי לרגעים האלו, לרגעים שלנו. דניאלה, אני אוהב אותך. בכל 16 וחצי השנים שאני חי, לא היה אדם אחד שהרגשתי כך כלפיו. מה שאני מרגיש אלייך, אמיתי יותר, חזק יותר, גדול יותר מכל דבר אחר בעולם הזה עליי האדמות. זה לפחות מה שאני מרגיש. ואני רוצה שנהיה ביחד עד הסוף", "למה אתה מתכוון שנהיה ביחד עד הסוף?", שאלתי את תומר. הוא אמר את זה בצורה כ"כ ישירה, כמעט תוקפנית. זה הפחיד אותי. "אני מתכוון… שאני רוצה שנהיה ביחד. אבל רק שתדעי, אני לא מתכוון ללחוץ עלייך. וחוץ מזה, אני מתכוון לחכות עד אחרי שאני אתחתן. באיזה גיל שזה לא יהיה. אבל אני רוצה שזה יהיה איתך". "ואוו, תומר. א.. אני.. אני לא יודעת מה לומר. זה מאוד מתוק ומתחשב מצידך, אבל.. אני לא מוכנה לזה עכשיו, ואני לא יודעת אם אני אהיה מוכנה בשנה הקרובה, בחמש שנים הקרובות או אי פעם", "למה? מה קרה דניאלה? זה בגללי? אני מצטער שזה ייצא ככה.. את הקשר הכי רציני וחשוב ואמיתי וכנה שהיה לי אי פעם, ואני לא רוצה להרוס את זה. אני.. אני מצטער, דני". "לא תומר. זה לא בגללך. זה פשוט.. אני מעדיפה שלא לדבר על זה. לפחות לא עכשיו. רוצה ללכת למטבח לאכול משהו?", "לא. אני רוצה להישאר כאן, מחובק איתך כל הלילה. את מרשה לי?", "לא!", ותומר החל לדגדג אותי וזה גרם לי לצחוק בלי סוף. אני מקווה שזה הסתיר את מה שהרגשתי באמת באותו רגע. כשהוא ביקש ממני שנהיה ביחד. כל מיני תמונות מהעבר עלו לי והתרוצצו מול העיניים. הרגשתי מבועתת.