אני אוהב אותך פרק 1

6:30. השעון המעורר צלצל בקולי קולות כדי שאקום להתארגן ללימודים. בעיניים חצי עצומות התיישבתי במיטה וכיביתי את הדבר המטרטר הזה. קמתי, שטפתי פנים וירדתי לקומה למטה. אמא שלי ישבה ליד השולחן בחדר אוכל ואכלה ארוחת בוקר. "בוקר טוב, שיר!" היא קראה כשראתה אותי. "איך ישנת?"
"ככה ככה" עניתי. אין זמן לישון עם כל הלימודים האלה. הרתחתי מים לכוס קפה ועליתי חזרה למעלה להתלבש. פתחתי את הארון ונעמדתי מולו כמוכנה לקרב. אחד הדברים שאני הכי שונאת זה למצוא מה ללבוש בבוקר. בסוף שלפתי מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה שאף פעם לא שמתי לב שהיא קיימת בכלל, התלבשתי והסתרקתי.
ירדתי שוב למטה, רק כדי לראות שהמים הספיקו להתקרר לפני שהכנתי קפה, ועליתי בעצבים חזרה כדי לארגן את התיק. זרקתי לתוכו פלאפון, עט ומפתח והלכתי לכיוון הדלת. "ביי אמא".
"ביי מתוקה שלי תשמרי על עצמך".
"אמא אני לא בת 3 אני כבר בת 16!" אפשר לחשוב שאני הולכת לפארק אקסטרים.
יצאתי והלכתי לבית הספר. פתאום מישהו כיסה לי את העיניים. "הי שיר מה קורה?"
טל.
"מה הפרצוף הזה על הבוקר?! תחייכי עכשיו!" היא פקדה.
"את לא תחליטי עליי!" אמרתי לה. היא התעלמה. מרוב עצבים חייכתי. "יופי!", היא מחאה לי כפיים, "עכשיו תשאירי את החיוך הזה על הפנים עד שתהיי שמחה באמת! מה עובר עלייך?"
התעצבנתי עליה. "נו מה את רוצה ממני? בקושי קמתי ואת רוצה כבר שאני אהיה מאושרת עד הגג? עזבי אותי".
היא נעמדה מולי עם ידיים על המותניים. רק עכשיו שמתי לב איך היא נראית היום. היא לבשה מכנסיים לבנות צמודות וחולצה תכלת עם מלמלה. "הבגדים יפים עלייך" לא התאפקתי. "יופי! זאת כבר שיר שאני מכירה!" היא הריעה באושר. "עכשיו אפשר להמשיך ללכת".
עשיתי לה פרצוף מיואש והמשכנו ללכת.
נכנסנו לכיתה. אייל, החבר שלי מגיל 9, ניגש אלי. "קרה משהו? את נראית עצבנית". אוף! כולם נטפלים אלי היום! "אל תדאג, אני סתם עייפה".
רוי, המורה, נכנס לכיתה. "בוקר טוב, לשבת במקומות בבקשה". אייל טפח לי על הכתף, חייך אלי והלך למקום שלו. התיישבתי וניסיתי להקשיב.
"אוקיי, אז נתחיל את היום בבשורה טובה. שבוע הבא יש לנו טיול!". שמחתי. העיקר שיצא משהו טוב מהבוקר הדפוק הזה.
"הטיול יהיה 3 ימים עם לינה בבית מלון, אז תצטרכו להביא מזוודות עם בגדים והכל. תהיו שניים בכל חדר, הבנים באגף אחד והבנות באגף נפרד. אוקיי?"
הסתובבתי ועשיתי פרצוף לאייל. בכיתה נשמעו אנחות של כמה תלמידים. רוי חייך. "מצטער, אבל לא אני קבעתי את זה, אז אין מה להתעצבן עלי. זה ההנהלה של המלון".
טל שלפה את הפלאפון שלה ושלחה לי הודעה: "רוצה שנהיה ביחד?". חייכתי ושלחתי לה חזרה: "בטח. מה נסגר? אנחנו יושבות ביחד את יכולה פשוט לומר לי ולא לשלוח הודעה!". במושב לידי טל הזדקפה, הסתובבה אלי ועשתה את עצמה בהלם. "די! שיר את פה?? איזה קטע, בדיוק שלחתי לך הודעה!"
חייכתי ודחפתי לה מרפק בצלעות. צחקנו.
"שיר וטל שקט!" רוי אמר וחזרנו להתרכז בשיעור. אחרי שניה טל פלטה: "זה לא רוי, זה רוי ואבוי!" וחזרנו לצחוק.
סוף סוף נשמע הצלצול. כולם רצו החוצה להפסקה, ואני עדיין התארגנתי. פתאום שמעתי רעש. הרמתי את הראש וראיתי את רוי נתקע בשולחן. גיחכתי. הוא הסתכל עלי "לא לצחוק על המורה שלך". חייכתי והוא חייך חיוך רחב חזרה ויצא מהכיתה.