דמעות מזהב- פרק 31
אלישיה.
אוון היה אתמול אצל אליס, היא הרוסה לגמרי, היא הגיעה לתחתית, היא נכנסה לדיכאון.
אני לא אומרת שדיכאון זה התחתית, הכל היה יותר מידי בשבילה, והיא קרסה.
אליס אפילו לא שמה לב שאוון הגיע, היא התחפרה מתחת לשמיכה ולא השמיעה צליל.
אוון נעלב, אבל מבין שהיא פשוט מרגישה בודדה, לא משנה כמה הוא יהיה אצלה.
טיה מילאה את החור שחוררנו בליבה של אליס, טיה מילאה את הבדידות שלה.
אני דואגת לה, אבל הבטחתי שאשמור על טיה.
מצבה של טיה משתפר, היא הזיזה את קצות אצבעותיה.
אני לא יודעת מה לעשות, ללכת לספר לאליס, ואז היא תפתח ציפיות.
או להישאר כאן ולא לספר לה, ואז היא לא תצא מהבור שנכנסה אליו.
עברו כבר חודשיים וחצי, וטיה עדיין צמח.
צמח תזזיתי, אבל עדיין צמח.
אוון צריך להגיע, אני אלך לאליס אבל לא אספר לה.
אני נכנסת לביתה, הוא מרגיש כמו מנזר השתקנים.
הבית כל כך שקט, וקפוא.
אני הולכת במהירות לחדרה של אליס, ומוצאת אותה בין השמיכות.
היא נראית גוססת, היא לא אכלה ולא שתתה כבר ימים, אני בספק אם היא בכלל קמה ממיטתה.
אני לא יודעת מה לעשות, אליס הולכת ונעלמת.
אני נשכבת לידה בשקט, ואליס מניחה את ידה על ראשי.
"מה שלומך?" אני שואלת בשקט.
"היו ימים יותר טובים" היא עונה.
"איך היא?" היא לוחשת וקולה רועד.
היא חסרה לה כל כך, וכל מה שאני רוצה לומר זה 'אני יודעת אליס, היא הייתה כל עולמך'.
"את רוצה לבוא לראות אותה?" אני שואלת.
כששלחתי אותה הביתה, לא צפיתי שהיא לא תחזור, היא פשוט קרסה אל תוך המיטה.
היא בדיכאון אבל היא צריכה את הזמן שלה, אני מאמינה שהיא תחזור לעצמה בקרוב.
היא מתיישבת באיטיות ומניחה את כף ידה על ראשה.
אני מתיישבת לידה, מניחה את ידי על גבה ואליס לא בוכה, היא שוב לא בוכה.
אבל אני מפסיקה לצפות ממנה לבכי, זאת אליס, היא לא בוכה ליד אנשים.
________
אליס.
ישבתי ליד טיה, ישבתי במשך ימים, זה רק כאב לי עוד יותר, זה כמו לזרוע מלח על הפצעים.
ישבתי, ישבתי ותהיתי, תהיתי איפה רוחה ונפשה של טיה נמצאת, האם היא עדיין בתוך הגוף של טיה או שהיא מטיילת בחוץ?
לאלישיה אכפת, היא נשארה עם טיה כששקעתי אל תוך המיטה.
היא נשארה איתה כמעט שבוע, ואז היא באה לדרוש בשלומי.
רציתי לענות לה שאני בסדר, אבל לא הייתי בסדר בכלל.
נכנסתי לאמבטיה, התקלחתי, אספתי את שיערי לקוקו המוכר והתלבשתי בבגדים מגוהצים.
חזרתי לעצמי, הגיע הזמן.
אני יושבת ברגליים שלובות על הספה בחדרה בבית החולים, נעליי העקב שלי זרוקות בצד החדר ואני בוהה באוויר, שוב.
אני בוחנת אותה, את טיה היפיפייה, אלישיה אמרה שאנחנו דומות, אני לא רואה את זה.
"תדברי איתה, אולי היא תגיב" אמר הרופא.
אני נעמדת באיטיות, מהססת, לא בטוחה.
אני מתיישבת על מיטתה בעדינות, מעבירה את ידי בשיערה.
"את חסרה לי" אני לוחשת.
"אני מצטערת שנפרדנו בכעס, לא הספקתי לומר לך שלום אפילו, לתת לך חיבוק אחרון.
לא הספקתי לראות את הכתף שלך מחלימה, לא הספקת לראות את שני מאסרי העולם שנתנו לאביך.
את התמודדת עם הכל לבד, העדפת להרחיק אותי, וזה בסדר, כעסת.
ואני לא יודעת, ואולי גם לא אדע, למה… למה ניסית…
זה הורג אותי מבפנים, מהכעס שלך? מהבדידות?
אני כל כך מצטערת על אמא שלך טיה, הכל יותר מידי בשבילי, אני מתחילה לאבד את התקווה" אני אומרת ובוכה, מתייפחת בשקט, מקווה שאף אחד לא רואה אותי.
ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות, זה חזק ממני.
אני אוחזת בכף ידה, היא לוחצת אותה, היא מגיבה!
"בבקשה תחזרי" אני ממשיכה לבכות, בוכה וצוחקת, אני משתגעת.
אני נכנסת למעלית בית החולים, מופתעת לגלות מי עומד לידי.
גבר נאה, שיערו בהיר ועיניו כהות.
"אליסיה לורנס" הבחור הגבוה אומר בקול עבה.
"וויליאם גריי?" אני מופתעת.
"איזה כבוד, גברתי הפרופסור!" היא אומר.
אני צוחקת, לא ראיתי אותו כבר שנים.
"לא נשארת באנגליה?" אני תוהה.
"עברתי לכאן" הוא אומר.
"לא לבית החולים, כן?" מוסיף ואני מצחקקת.
"את גרה קרוב לכאן?" שואל.
"כן" אני עונה בחיוך, התגעגעתי אליו.
"אז אני מניח שנתראה" אומר.
"מה שלום בעלך?" שואל.
"הוא בסדר" אני אומרת בחדות. אני לא יודעת מה שלום בעלי, למעשה כל מה שאני יודעת זה שהוא צריך אותי לטקס יחסי ציבור מטומטם ודורש ממני לענוד את טבעת הנישואין שלא שווה כבר כלום. אבל אני לא אלך לטקס יחסי הציבור, שהפילגש שלו תלך איתו. לא אכפת לי מה יגידו האנשים.
"איך הולך לך פרופסור?" שואל.
"בסדר, אני עדיין לא פרופסור.
כרגע אני רק מורה" אני מחייכת.
"ידעתי! אני תמיד ידעתי שאת תהיי מורה. אני בטוח שאת מצויינת." הוא אומר בקול.
"תודה" אני אומרת בחיוך.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני 7 שנים בערך.
היינו חברים טובים. בכל תקופת התואר הראשון בפסיכולוגיה, שעבדתי עליו שנתיים ובסוף לא עשיתי אותו.
הוא היחיד שידע שעברתי משהו, הוא לא ידע שזו הייתה הפלה.
הוא לא ידע שלולא הדאגה שלו, ככל הנראה שהייתי שמה קץ לחיי.
כשעשיתי את התואר באומנות, עשינו גם אותו יחד, יצאנו גם באותה התקופה.
אני לא זוכרת למה נפרדנו, התזמון שלנו היה גרוע, כל אחד הלך לדרכו שלו.
"אנחנו צריכים לצאת לשתות משהו" הוא מציע.
"עכשיו" הוא אומר ואני מופתעת.
"איפה הספונטניות שלך פרופסור?" שואל.
"תקופה לא טובה" אני עונה.
"בדיוק בגלל זה את צריכה לבוא איתי" הוא אומר.
אני צריכה חברים, אני כל כך בודדה, אבל אני לא יכולה שוב לוותר על טיה.
מה אני אמורה לעשות?
למזלי, הוא מקבל שיחת טלפון דחופה ואומר שהוא חייב ללכת.
"נהיה בקשר, את חייבת לי" הוא אומר ויוצא מהמעלית.
אני עולה עוד קומה, הולכת לחדר של טיה וחוזרת על השיחה עם וויל בראשי.
אני מופתעת למצוא את אלישיה בחדרה.
"שלום" היא אומרת, בוחנת אותי עם עיניה.
"מה את עושה כאן?" אני תוהה.
"אנחנו צריכות לדבר." היא אומרת.
אני מתיישבת לידה בעדינות, אלישיה ממשיכה לבחון אותי.
"את צריכה לחזור ללמד."
"לא" אני אומרת.
"ומי יישאר פה עם טיה? אני לא יכולה להשאיר אותה ככה" אני מוסיפה.
"אני אשאר איתה" אלישיה אומרת.
"אני לא יכולה לבקש ממך דבר כזה" אני אומרת.
"אליס, את עובדת 4 ימים בשבוע מהבוקר עד הצהריים, אני עובדת דרך הלפטופ, אני אשאר פה איתה. את מתחילה מחר." היא קובעת.
"אלישיה.." אני אומרת. "אני לא יכולה להשאיר אותה לבד."
"היא לא לבד אליס, היא איתי" היא משיבה.
"זה לא נתון לויכוח." מוסיפה.
אני מחבקת אותה בשקט, "את לא צריכה לעשות את זה" אני לוחשת באוזנה.
"יש פה ויי פיי מעולה" היא לוחשת חזרה ואני צוחקת.
"הרופא אמר שהיא במגמת עלייה" אני אומרת. אני מנסה לנחם את הבדידות שלי בדברים שהרופא עם המשקף השחור אמר.
"זה נהדר!" אלישיה אומרת.
תגובות (1)
תמשיכי בהקדם!!!!! ממש במתח מה יקרה בסוף עם טיה.