דמעות מזהב- פרק 30

אלישיה.
אני יושבת בחדר ההמתנה, מחכה לה, שתצא.
חושבת על הלילה הארוך הזה, שטיה הייתה בתוך ההתקף ואליס לא עזבה אותה לרגע.
הן ישבו על הרצפה בסלון, אליס נשענה על השמשה של המרפסת וטיה ישבה מכונסת ככדור בחיקה.
"הכל בסדר מותק" אליס לחשה לה, הן ישבו ככה עוד אור הבוקר, עד שטיה נרגעה ואליס יכלה לנשום לרווחה.
הכניסו את טיה לסריקת מוח, לבדוק עם שתי האונות עובדות בצורה תקינה.
אליס נכנסת לחדר ההמתנה, היא נראית עייפה כל כך.
שיערה סבוך, היא לובשת פוטר ואת הסריג הנצחי שלה.
היא לא מאופרת, והיא כל כך רזה.
היא מתיישבת לידי בכבדות.
"את לא אוכלת" אני אומרת בשקט.
"אלישיה די" היא מותשת.
"אין לי כוח לזה עכשיו" היא מוסיפה.
"תלכי הביתה אליס" אני אומרת בשקט.
"לא"
"תלכי הביתה, תתקלחי, תהיי בבית קצת. תשבי מתחת לפוך, תשאירי את הדאגות כאן, פשוט תשקעי אל תוך המיטה, לא אל תוך המחשבות שלך. תשאירי את המחשבות ריקות" אני אומרת.
"אני מעריכה את זה ממש אלישיה, אבל אני לא יכולה ככה לעזוב את הכל"
"את כן"
"זה כמו אז, שהלכת הביתה לקצת זמן ואני הייתי פה" אני מוסיפה.
"ואם היא תמות? ואם היא לא תשרוד? ואם היא תתעורר?
מה יש לך לעשות כאן בכלל?" קולה רועד.
"אני אהיה כאן, אקרא את 'שתיקה רועמת', אעבוד על כמה תיקים שיש לי לטפל בהם.."
"אלישיה.." אליס נאנחת.
"לא אליס, לכי הביתה" אני אומרת בשקט.
"אנחנו צריכות לדבר, אבל לא היום" אני מוסיפה.
"יש לי זמן…" היא לא רוצה ללכת הביתה. היא לא רוצה להשאיר את טיה כאן וללכת.
"אליס.." אני אומרת בשקט.
"לא יזיקו לי קצת דיבורים אחרי השבוע האחרון"
"את לא תאהבי את זה כל כך" אני מזהירה אותה.
"ובכן.." היא אומרת בשקט.
"אני רוצה שתרגישי איתי יותר בנוח" אני אומרת.
"אחרי הכל, אני אחותך אליס" אני מוסיפה.
אליס שותקת, היא חושבת, היא לא נותנת אמון באנשים, בכל האנשים שהאמינה בהם ולהם, בגדו בה בדרך כזו או אחרת, וזה רק הפך אותה לקרה עוד יותר.
אני, אבא, אמא, אוון, מייק ועוד כאלה ואחרים.
כל אחד בדרכו שלו, וזה שבר אותה, אני היחידה שמנסה לתקן, כולם וויתרו, היא שוקעת, אליס החמה והרכה הולכת ודועכת.
אליס צוחקת מעט, דמעות עומדות לפרוץ מתוך עיניה אבל היא צוחקת.
"מה?" אני תוהה.
"אני בסדר אלישיה, אני לא רוצה שוב את ההרצאה על זה שאני מנתקת את עצמי מכולם"
"רק תחשבי על זה, עכשיו תלכי הביתה" אני מורה לה והיא מהססת.
"אליס.." אני אומרת בשקט.
אני עוזרת לה להתרומם, מביאה לה את המפתחות מהחדר ואת הטלפון שלה.
"יש עוד דברים.." היא אומרת בשקט.
"לא היום, את צריכה לנקות את הראש" אני אומרת ואליס הולכת באיטיות אל עבר המעלית.
היא מהססת, היא מהססת לאורך כל הדרך למעלית.
"תלכי הביתה, תתקלחי, תנמנמי קצת, תשתי קפה ותנוחי. תלבשי בגדים יפים, תתאפרי, תסתרקי, לא בשביל בית החולים ולא בשבילי. תעשי את זה בשביל עצמך, תכריחי את עצמך" אני לוחשת לה.

______
אליס.
"תחזרי ביום שני" אלישיה מסמסת לי, היום רק יום שישי, אין מצב.
אני נוסעת הביתה, כמו רובוט, אני מרגישה מנותקת, כמו בתוך בועה.
אני נכנסת הביתה, עומדת בכניסה, לבית יש ריח חמים, לא כמו בבית החולים.
אני מרגישה מוצפת, מוצפת ברגשות, מוצפת בדמעות.
סוף סוף אני יכולה לבכות.
ברגע אחד אני פשוט נשמטת מטה, נשענת על הקיר וממררת בבכי.
אני מתגעגעת לטיה, הכל מתפרק סביבי, שוב.
אני בודדה, אני בודדה כל כך.
יש בי תחושה מוזרה, של ריקנות.
הכל כל כך ריק, סביבי ובתוכי, אין את תחושת החיות הזאת.
אני מתהלכת באיטיות בבית, נאחזת בקירות כדי לא ליפול.
אני חולפת על פני החדר של טיה, צמרמורת מפלחת את גופי.
טיה, טיה שלי, אני מקווה, מייחלת, שתתעורר בקרוב, שתחיה, היא רק נערה צעירה.
היא עוד לא הספיקה, היא לא הספיקה להתאהב אהבה ראשונה, להבין שהוא אידיוט ולשבת על קופסת גלידה של בן&גריס.
היא עוד לא הספיקה באמת לחיות את החיים, לחוות גם דברים טובים ותקופות טובות יותר.
היא עוד לא הספיקה לעבור את הקורס שרצתה לעשות בבלט קלאסי, היא כל כך אהבה לרקוד,
לא אהבה, אוהבת, היא תחיה.
היא עוד לא הספיקה לסיים את הלימודים, לעשות תואר, רק אחד, מי כמוני יודעת שמיליון תארים זה בולשיט. אני רק חיפשתי איך לברוח.
היא עוד לא הספיקה להבין שההתקפים וההפרעה הפוסט טראומטית הם חלק ממנה, ועד שלא תשלים איתם היא לא תהיה שלווה.
היא עוד לא הספיקה להתחתן, להיות התיקון של נישואיי הוריה, להקים משפחה ולחיות בבית אוהב וחם.
אני כל כך מקווה בשבילה, שתספיק.
שתחזור ותספיק, ותגדל להיות אישה יפהפייה ומוערכת, שתעשה את מה שהיא אוהבת ותלך לאן שטוב לה, שתשלים עם ה'פגמים' שלה ותקבל אותם.
שתתנער מהטראומה שעברה, גם אם זה יכלול הכחשה והדחקה, כמו אצלי.
הכחשתי והדחקתי את הכל, עד גיל 14, כשעברתי לגור עם אמא, בחרתי לזכור במעורפלות, בחרתי שלא לחשוב על זה, אבל זה תמיד ליווה אותי, מסביבי ומעליי, רק אני ראיתי את זה, אבל זה תמיד היה שם, אני פשוט העדפתי לשכוח.
ואז, כשטיה סיפרה לי על ההתקפים שלה בהתחלה, התחלתי להיזכר שוב.
תמיד הרגשתי שהיה קשר מיוחד בנינו, היא הייתה הילדה הכי קרה בקבוצה, הילדה שלא מביעה רגשות, רק מחייכת בנימוס כמעט כל הזמן ופניה מראות על היותה חדורת מטרה.
תמיד חשבתי שהיא מסתירה משהו, היא לא הראתה את זה בצורה גלויה אבל היא הייתה אחרת משאר הבנות. מנותקת במעט, מרחפת במעט, אבל כמה שהייתה מעופפת ככה הייתה חדורת מטרה, כמוני.
מאז שהיא פצפונת, עוד בשיעורים של גילאי 8-7, היא הייתה חדורת מטרה.
היא הייתה קצת יותר משוחררת, והיא רק הלכה והתקשחה.
וכשהיא סיפרה לי על ההתקפים, ליבי נמס, טיה שלי, טיה שלי אני.
וכשהיא הייתי אצלי, אז באותו היום לפני כמה חודשים, והיה לה התקף, ישבתי איתה.
ישבתי ונזכרתי, ישבתי ובכיתי, ברגע אחד נזכרתי בהתקפים שהיו לי בתחילת הדרך, בגיל 11.
וריחמתי על טיה, ריחמתי עליה כל כך.
לא ריחמתי עליה כי היא מסכנה, ריחמתי עליה כי אני יודעת מכירה את הסבל שהיא עברה בתוך ההתקף.
היא כל כך סבלה, ומי כמוני יודעת כמה היא סבלה.
וזה אכל אותי מבפנים, שהיא סובלת כל כך. והיא לא ידעה מה קורה, וכפו עליה אשפוז בכפייה, והיא לא הבינה.
והכול, ביגר אותה עוד יותר, טיה שלי אישה בת 30 בגוף של נערה בת 15, היא כל כך בוגרת, שפתה כל כך עשירה, היא חושבת בבגרות, מתנהלת בבגרות, כל פעם אני מופתעת מחדש מהאינטליגנציה שלה.
וייתכן שהיא איננה עוד, אינה עוד תגדל.
"הסיכויים עומדים לטובתה, אבל אנחנו לא יודעים מתי היא תתעורר.
זה יכול להיות היום, מחר או בעוד חמש שנים" הלב שלי נשבר באותו רגע.
אני לא יודעת למה לצפות.
אני זורקת את דבריי על הרצפה, נכנסת למיטה ומתחפרת מתחת לשמיכה.