דמעות מזהב- פרק 29 + הודעה

אוון היה אצלה כמעט כל השבוע, מצבה של טיה התדרדר, היא כבר לא מצליחה לנשום בכוחות עצמה וליבה נעצר ולא מצאו אצלה דופק.
אליס מתחרפנת, אוון התקשר אליי לפני כמה ימים, אמר שאליס משתגעת, היא רועדת ונראית כאילו יש לה התקף אבל היא עוצרת את הדמעות שלה ונהיית אדומה.
יש לה התקף חרדה
"יש לה התקף חרדה" צעקתי עליו.
"מה אני אמור לעשות?" הוא שאל בחוסר אונים.
"תן לה את החופש שלה, תשאיר אותה לבד, היא לא תבכה לידך" הוריתי לו.
הוא נעלב קצת, אבל זאת האמת, אליס לא תבכה לידו, גם לא לידי.
אוון עכשיו אצלי, אליס שלחה אותו הביתה בנימוס.
"היא לא מדברת בכלל, היא רק בוהה באוויר ושותקת, היא אפילו לא בוכה" הוא מספר.
היא לא בוכה אוון! היא גם לא תבכה ליד אנשים! זה הורג אותה מבפנים שהאדם היחיד שיכלה לבכות לידו נכנס לקומה! היא הרוסה, היא מתחרפנת לחלוטין!
וכן, היא בוהה באוויר אוון, והלוואי שידעתי לומר לך איך לפנות אליה כשהיא ככה, הלוואי שידעתי איך לגשת אליה כשהיא ככה.
טיה ידעה, תמיד היא ידעה, היא ידעה אם אליס צריכה לדבר או להיות בתוך השקט של עצמה, היא ידעה אם אליס רוצה לפרוק את מה שיושב על ליבה או שהיא סתם רוצה שמישהו יהיה לידה, יחבק אותה בשקט וילחש באוזנה את אחד המשפטים שלה, כמו "הכל יהיה בסדר, את תראי", "הגלגל מתהפך" או "זה בסדר לבכות".
היא ידעה מתי אליס רוצה לצחוק, להתנתק קצת מהבכי, היא ידעה מתי אליס צריכה להשתחרר, לפרוק אנרגיה בתנועה, לרקוד, לקפוץ ,לרוץ, ומתי היא רוצה להיעלם בין כל השמיכות במשך שעות.
היא ידעה מתי אליס צריכה את היין ומתי את התה, היא ידעה להכיל אותה כל כך, וגם אליס את טיה.
מעולם לא ראיתי את אליס ככה, מכילה וחמה ודואגת, כמו אמא שלה או אחותה.
אליס עברה חוויה מתקנת עם טיה, ההתקפים, ההווי והחוויה המשפחתית והרגש.
היא עברה שינוי כל כך גדול בזמן כל כך קצר.

"אליס" אני אומרת בשקט, תוהה אם היא נקלעה למצוקה.
"היי אלישיה" היא נשמעת בסדר.
אף אחד מאיתנו לא היה אצלה כבר יותר משבוע, היא בטח אמרה לאוון שהיא צריכה להיות לבד. אבל אליס באמת צריכה, אני חושבת היא בדיכאון, היא קוראת את 'שתיקה רועמת' שוב ושוב, היא יושבת ובוהה באוויר, אבל הפעם זה לטובה, זה עושה אותה שלווה. כל הלבד הזה.
לא לנסות להיראות בסדר לידנו, היא פשוט נותנת לעצמה להיות אנושית כשהיא לבד.
"איך טיה?" אני מתעניינת.
"בסדר, מצבה יותר טוב… את באמת רוצה לדעת?" אליס מהססת.
"אליס…"
"הרופאים אמרו שהקריסה שלה הייתה לצורך עלייה, היא החלה לזוז אבל אני בספק אם היא תתעורר בזמן הקרוב" אני שומעת את העצבות בקול שלה.
"את עייפה?"
"לא" היא משקרת.
"איך את?"
"בסדר" היא שוב משקרת.
"את צריכה את הלוסטרל?"
"יש לי אותם, תודה" אליס אומרת.
"רצית משהו?" היא תוהה.
"לדרוש בשלומך?" אני אומרת.
"אני בסדר אלישיה, תודה"
אין לי מה לומר לה.
"יש לך התקפים?" אני שואלת.
"אין לי התקפים כבר שנים" היא אומרת בצורה גורפת.
"היה לך אחד, כשטיה כעסה" אני מזכירה לה.
היא לא הצליחה לנשום והסתגרה בחדר האמבטיה במשך כמה שעות.
היא לא יצאה משם עד שהחליטה שהיא בסדר וחזרה להתחפר מתחת לשמיכה.
באותה התקופה, היא לא דיברה, לא אכלה, לא שתתה, רק לפעמים, היא בקושי יצאה מהמיטה וביקשה שאשאיר אותה לבד, היא הייתה צריכה לבכות, אבל את זה היא לא אמרה.
"זה לא היה התקף" היא מכחישה.
"אני לטובתך אליס"
"אני יודעת"
"את לבד?" אני תוהה.
"אני שואלת יותר מידי שאלות?" אני שואלת.
"לא, זה בסדר" היא אומרת בנימוס.
אני שומעת את הרופאים נכנסים פנימה בהמולה גדולה, יש קולות צהלה, משהו קורה שם.
"נדבר אחר כך אלישיה, תתקשרי אליי מאוחר יותר" היא נשמעת מאושרת.
אולי סוף סוף מצליחים לנתק אותה ממכשיר ההנשמה המסיבי שטיה מחוברת אליו כבר שבועיים.