דמעות מזהב- פרק 27

אני קוראת שוב ושוב, דומעת אל תוך המילים, מבינה את המסר, רואה את הכאב של אליס על הדף.
מרגישה אותה, את הכאב שלה.
את הרגש שלה, את היצירתיות והמופלאות שלה.
אליס כותבת וזורקת כבר שנים, ומציירת וזורקת כבר שנים, היא מתוסכלת כבר שנים.
וטיה עזרה לאליס, טיה לא יודעת ,אבל היא עזרה לאליס, אליס חזרה להיות אנושית.
אני כל כך רוצה לקרוא, לקרוא את הכל, כל מה שהיא כותבת, זה יומן המסע בשירים של אליס.
אבל אני לא יכולה לבקש, אם אליס לא חושפת את זה סימן שהיא רוצה להשאיר את זה לעצמה בלבד, ואני לא אוכל לדעת מה היא כותבת.
היום רק במקרה, מצאתי, זה כמעט לא קורה, היא נוהגת להסתיר טוב מאוד. כאילו זה זהב.
אבל זה באמת זהב, זהב מסוג אחר, זהב אומנותי ואמיתי.
אני כל כך אוהבת את זה, אני כל כך מעריכה את אליס אבל בזמן האחרון התנהגתי אליה בצורה נוראית. ברגעים שהיא הזדקקה לחיזוק ולתמיכה אני רמסתי אותה עוד יותר.
היא לא סומכת עליי יותר, ייקח לי הרבה זמן לזכות באמון שלה כאחות חזרה.
אליס מנסה לפענח את ניסיון ההתאבדות של טיה, "אמרתי לה שלא תוותר אף פעם" קולה רעד, והיא התאמצה כל כך לא לבכות.
בת טיפוחיה, אחותה הקטנה, ניסתה להתאבד.
אליס מאשימה את עצמה, "לא הייתי צריכה לוותר עליה כל כך בקלות" אמרה והדמעות החלו לזלוג מעיניה, זה היה חזק ממנה.
"לא וויתרת אליס, את מעולם לא וויתרת עליה" אמרתי בשקט.
לא סיפרתי לה שאוון היה אצל טיה, הביא לה את השיר שאליס כתבה עליה, גם אותו מצאתי מתחת לכרית בחדרה של טיה בביתה של אליס.
הייתי נחושה בדעתי, "זה חייב להגיע לטיה" אמרתי לאוון.
לא הייתי יכולה לנסוע לטיה פשוט, היא הכירה אותי, בערך.
אוון היה בהודו, "אני אגיע לכמה שעות בשבוע הבא, רק בגלל שאת אומרת שזה כל כך חשוב ובחיים לא נשמעת רצינית כל כך" אמר.
"אני אביא את זה לטיה" הוסיף ואני כל כך שמחתי.
אני לא יודעת מה הייתה תגובתה, אני מקווה שהיא אהבה את זה, כי טיה היא כמו אליס, מיוחדת.
אליס למדה להסתדר בעצמה מגיל 14 בערך, היא הייתה יותר בוגרת ממני.
ברגע שאבא אשפז אותה במחלקה לחולי נפש, היא הפסיקה להיות שברירית, או רגישה.
זה לקח לה תקופה, אבל כשהיא השתחררה משם, היא הפכה לקשוחה, קרה, לבשה את ארשת הפנים הניטרליות ולא עזבה אותן במשך שנים.
בנתה חומות סביבה, ניתקה קשר מאבא, ואיתנו, אני ואוון, היא שמרה על קשר רעוע. טוב, כל אחד היה עסוק בדברים שלו.
היא עזבה את הבית, נסעה לאמא, שגרה באותה התקופה בפנסילבניה.
היא גרה שם במשך 4 שנים, סיימה את לימודיה בהצטיינות ויש החלה ללמוד לתואר.
היא טסה לישראל לתקופה, עשתה שירות חלקי בצבא.
ואז היא פרשה מהתואר שלה בפסיכולוגיה, עשתה אחד באומנות, התמקצעה במחול והחלה ללמד, הכל קרה אצלה כל כך מהר.
היא הייתה חדורת מטרה, מאוד עניינית.
אני אוהבת את השינוי שלה, ללא ספק.
היא חזרה לבכות ולהתעייף ולא להיראות מאופקת ומסודרת כל הזמן.
היא הפסיקה למתוח את שיערה לקוקו נמוך כל הזמן והפסיקה עם הרשמיות, היא שוב אנושית.
היא לא אוהבת את השינוי, אני יכולה להבין אותה, במשך שנים היא חיה בתוך הרשמיות והייצוגיות התמידית ופתאום היא כבר לא כזאת, היא הולכת מרשה לעצמה להיראות עייפה.
"אין לי כוח יותר להשקיע" היא מציינת, זכותה..
אוון צריך לבוא, היא לא יודעת על זה.
היא צריכה את אוון, היא אוהבת אותו כל כך, הם דיברו הרבה שהחלה תקופת ההתרסקות של אליס, הוא חיזק אותה, אמר שיבוא והיא סירבה ללא היסוס בכל פעם.
"אל תבוא כי אני עצובה, אני לא רוצה להרוס לך.אני כבר ילדה גדולה אתה יודע, אני יכולה להתמודד עם זה לבד" שמעתי אותם פעם מדברים.
כמו תמיד, אליס אוהבת להתמודד עם הדברים לבד, לשמור בבטן הכל, להחזיק, להחזיק חזק, לא לשחרר.
וטיה, טיה שחררה אותה מסודותיה,הפילה את החומות של אליס בלי כוונה. והן היו כל כך בסדר אחת עם השניה, הייתה להן מערכת יחסים מורכבת, של נפשות תאומות.