דמעות מזהב- פרק 26

אליס עשתה סינון, היא הוציאה אנשים מיותרים מחייה.
"חבל להשקיע מאמץ באנשים שלא מגיע להם" היא בטח אומרת.
במשך ארבעת השבועות האחרונים, כשהגעתי, היה בנינו ריחוק, היה נתק.
היא לא הייתה בוכה לידי, לא הייתה מדברת הרבה, בקושי מסתכלת עליי, פגעתי בה כל כך.
הייתי מגעילה אליה, היא אחותי וזה לא הגיע לה.
ברגעים שהיא הייתה על סף התפרקות, שבירה.
ברגעים שהיא הזדקקה לעזרה הכי הרבה.
ברגעים שהיא רצתה להרגיש מוגנת, להפסיק להרגיש חלשה.
ברגעים האלה, אני צעקתי עליה, אני וויתרתי על אחותי.
כשהגעתי אתמול בערב הבאתי לה את היין שלה, דיברנו.
אמרתי לה שאני מצטערת, הייתי מגעילה כל כך, הייתי אחות נוראית.
אליס חייכה בנימוס, תפסתי בידה, "אני באמת מצטערת" לחשתי לה.
"אני יודעת" היא לחשה חזרה.
היא שמחה מהמחווה הקטנה של היין, אחרי כמה כוסות ששתינו כבר דיברנו בחופשיות.
"אין לי כוח יותר" היא אמרה בשקט.
ישבנו על הספסל מחוץ לבית החולים, היה קריר, בכל זאת, השעה הייתה אמצע הלילה.
"אני רוצה שהכול ייגמר" לחשה.
לא הבנתי למה היא מתכוונת.
"אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו לפני חודש וחצי, לפני שטיה הלכה לפגוש את אבא שלה, שהיא הייתה שלי והכול היה טוב, בערך" היא מתוסכלת.
לא ידעתי מה לומר לה, החומות שהיא בנתה סביבה במשך שנים, עוד מאז שהייתה בת 13, כבר לא כאן, החומות שבנתה, שהגנו עליה, שלבשו את ארשת הפנים הקרה, שהפכו אותה לחסרת רגישות, אדישה.
במשך שנים על גבי שנים היא הייתה ככה, "קרה".
ואז טיה הגיעה, והחומות של אליס התחילו ליפול, היא חזרה לחייך, לבכות ולהיות רגישה שוב.
רוב האנשים עדיין יגדירו אותה כקרה, לא מביעה רגשות.
אבל יחסית לאליס הישנה, אליס בבית היא אדם יותר משוחרר, אני בטוחה שמתחוללת בתוכה מלחמה כבר חודשים, היא מנסה לשמור על האיפוק שלה.
היא טוענת שטיה מזכירה לה את עצמה, לא רק בגלל התקפי האלפא, אני חושבת שגם טיה כזאת, קרה.

אני יושבת בחדר של טיה בבית החולים, מסתכלת על ה"שאריות" של אליס.
היא לא תסיים את התואר בפסיכולוגיה בקרוב.
היא כבר למדה לתואר הזה בעבר, לפני שעשתה את כל התארים שלה.
היא פרשה, אחרי שנה וחצי, אני לא יודעת למה, למדתי משפטים באותו זמן.
בזמן שלקח לי להוציא תואר במשפטים, אליס הוציאה שלושה, זה מטורף.
היא פרשה מהתואר בפסיכולוגיה רגע לפני בחינת הסיום, היא יכלה לעשות אותה ולסיים את התואר, אף פעם לא שאלתי למה.
היא תפרוש גם מהתואר הזה, אני יכולה להרגיש את זה.
החדר של טיה מואר בחלק מהיום ועמום ברובו של היום.
אליס בעיקר יושבת על הספה ברגליים שלובות, בוהה באוויר.
עטופה בסריג ארוך ויחפה, אליס כל הזמן יחפה.
טיה בקומה כבר יותר ארבעה שבועות, אליס נשברת, אין לה במה להיאחז יותר.
היא מתחילה להבין שטיה לא תתעורר, וזה אוכל אותה מבפנים.
אליס היא כל כך אומנותית, היא יכולה לאהוב את הטבע ולשנוא אותו באותה המידה, היא יכולה לצייר במשך שעות על גבי שעות והיא תהנה כמו בפארק מים.
היא גם כל כך הומנית. היא יכולה לקחת טקסט, להבין אותו עד הסוף, לפתח אותו ולהנחות עליו דיון שלא יבייש שום דיון הוגה דעות.
אני הריאלית של המשפחה, חישובים, ניתוחים, תבניות.
אוון הוא המטייל, הוא מטייל בכל העולם, בעיקר במדינות עולם שלישי, הוא עוזר לאנשים לשקם את חייהם ומציל ילדים ממוות בשל חוסר מזון ושתייה.

אליס רזתה נורא, היא בקושי אכלה בחודש האחרון.
היא מתחילה להפנים שטיה לא תתעורר, וקשה לה עם זה.
היא לא מצליחה להתמודד עם הכל, אני לא יכולה להאשים אותה.
היא התגרשה, כרמן עזבה, טיה הופכת להיות צמח והיא תפרוש מהתואר שלה.
"את עייפה" אמרתי לה אתמול, היא הנידה בראשה לשלילה.,
"את מותשת אליס, זה בסדר להיות עייפים לפעמים" אמרתי לה והיא שתקה.
"את לא צריכה להיות כל כך חזקה כל הזמן" אמרתי לה והיא צחקה צחוק מהול בבכי.
לא הבנתי למה היא צוחקת ובוכה ככה, אולי כי השתגעה כבר מכל השהות בבית החולים.
"טיה אמרה לי את זה פעם" אמרה וחזרה להיות מאופקת.
"תשתחררי כבר אליס, תפסיקי לנסות לחזור לבנות את החומות שלך שוב" אמרתי והיא שוב, שתקה.
"אני לא מנסה כלום, תמיד הייתי כזאת ותמיד אהיה כזאת" אמרה לפתע.
היא מודעת לזה, היא מודעת לשינוי שעברה.
היא מנסה לחזור 'לעצמה', למקום שנוח לה בו, הקשיחות.

מבטי ננעל על דף מקומט לכדור ליד הפח, אני תוהה מה זה.
אני קמה מהספה, לוקחת אותו במהירות וחוזרת לשבת.
כתב עגול וארוך, כתב יפהפה, הכתב של אליס.
לאליס יש כתב שמלטף את הדף, כל כך כיף לקרוא את מה שהיא כותבת, גם בגלל שהיא אחת הנשים הכי אינטליגנטיות, חכמות ומדהימות והיא כותבת מדהים. וגם בגלל שהכתב שלה מאוד קריא.
"אני כל הזמן פוחדת
לא צריך סיבות
בשאר הזמן אני לומדת
לומדת מטעויות.
אני שומרת עמוק בפנים
מתחת לעיניים.
וכך עוברים לי הימים
והלילות בינתיים
כמעט שנתיים
אני לא כאן.

את כל הזמן בוכה
אפילו בשמחות
ומי ידע את שרואה
מתחת לדמעות.
את השמיים השחורים
ואת לילות הפחד.
את המכות לפנים
את החושך במקלחת.
את לא שוכחת.
אסור לך…

אז אם כבר
אז שירד כאן שלג.
אם כבר
אז שיפלו הכוכבים
שיתגלה האלוהים.
לא רק כשאנו מתים אם כבר
ואין לזה שום ערך
אם כבר
אז שנמות כמו מלאכים
שיתגלה האלוהים
עוד בעודנו בחיים.

בין כה וכה לאן שלא תלך
ומה שלא תגיד
בין כה וכה הכל עוד יסתבך
ויקבל תפנית.
בין כה וכה בסוף עוד נעלם
כמו רוח על פני מים
בין כה וכה ידענו משלמים
אז נשלם פי שתיים
נמאס כבר מכולם
אני לא כאן
לא כאן "
אני קוראת שוב ושוב, דומעת אל תוך המילים, מבינה את המסר, רואה את הכאב של אליס על הדף.