דמעות מזהב- פרק 25

אני חוזרת מעוד יום עבודה מיותר.
לא שמעתי מטיה כבר חודש.
אני זורקת את התיק אל עבר הספה, משליכה את הג'קט על הרצפה והולכת למיטה, להירקב שם לעוד סופ"ש עלוב.
הטלוויזיה בחדרי דלוקה, משדרת עוד מהדורת חדשות לא מעניינת.
"גופתה של האישה מהתעללויותיו של כ' נמצאה הבוקר, תובא למנוחות בעוד כשבועיים לאחר מציאת שרידי הגופה" השדרן המתולתל זועק.
שיט, אני לא מאמינה שזה נכון! אני חייבת לדבר עם טיה.
אני מתקשרת אליה, פעם, פעמיים, שלוש, שבע, שניים עשר פעמים והיא לא עונה.
אני מחליטה בלהט הרגע לנסוע אליה, אני לוקחת את המפתחות ויוצאת, יחפה.
אפילו לא טורחת לשים נעליים, אני חייבת להגיע אליה כמה שיותר מהר לפני שתעשה משהו.

"טיה תפתחי לי עכשיו!" אני צועקת ודופקת על דלתה, אני עומדת כבר כמה דקות בחוץ ואין תגובה מטיה, "אני נכנסת" אני מודיעה ופותחת את הדלת עם המפתח שהביאה לי בזמנו.
הבית שלה שקט, שקט מידי.
"טיה!" אני קוראת בקול.
"טיה!" אני חוזרת שוב ושוב.
הטלוויזיה דלוקה, על אותן חדשות ששמעתי מלפני רבע שעה.
אני רואה את רגלה של טיה על הרצפה, היא בטח יושבת ובוכה.
אני הולכת למטבח, טיה שרועה שם על הרצפה, מעולפת.
היא מחזיקה בידה שברי זכוכית, זו בטח הייתה כוס, ידה של טיה מלאה בדם.
מה היא עשתה?
יש קופסת כדורים כמעט גמורה, קפסולות ענקיות.
אני לא מאמינה, היא ניסתה למות.
אני מתיישבת לידה במהירות, בוכה.
"טיה" אני אומרת בשקט, מערסלת אותה.
אני מתקשרת להשיג עזרה, הם יהיו פה בעוד כמה דקות.
היא לא נושמת, ואני לא מוצאת את הדופק שלה.
טיה מתה, היא מתה.
*******
אני יושבת בבית החולים, טיה הופכת לאט לאט לצמח.
היא ניסתה להתאבד, בלעה כמה כדורים ביחד.
החדר כל כך לבן. אלישיה באה לבקר.
לא אמרתי לליאר, שלא תבוא.
כבר ארבעה שבועות שלא עזבתי את בית החולים.
אני תוהה אם היא תחיה, הרופאים בספק.
אני חוזרת הביתה, להתקלח ולחזור, אלישיה תשגיח במקומי.

__________
אלישיה.
אליס הרוסה עוד יותר, טיה עוד הייתה בחיים כשהן רבו.
" אפילו לא נפרדתי" היא בכתה, ובכן, דמעה. אליס לא בוכה ליד אנשים.
אני חוששת, אני דואגת לה, היא נכנסת לדיכאון.
שלחתי אותה הביתה, היא סירבה תחילה, כמובן.
"תלכי ותחזרי עוד כמה שעות, אני אשאר כאן" לחשתי לה והיא הלכה בוכייה.
טיה נערה יפיפייה, היא מזכירה לאליס, אחרי הכל, היא דודה שלה.
לשתיהן עיניים בהירות כמו השמיים ביום קיץ חם, שתיהן רזות ודקיקות קצת יותר מידי.
בעיקר טיה, הרזון שלה מפחיד.
לשתיהן שיער כהה וארוך, וחלק חלק, ממש כמו בפרסומות לתשמישי שיער.
שתיהן שתקניות, אני בטוחה שאליס מקשקשת עם טיה יותר שהן לבד, אבל כשהן היו יחד בנוכחותי הן פשוט היו מכילות אחת את השניה, עם מבט מחבק וחיבוקים מלאי רגש.
הן היו לוחשות אחת לשנייה מילים קטנות, אבל לא הייתי נעלבת, ככה הן היו מתקשרות בנוכחות אנשים.
הן היו מותשות, שתיהן, כל אחת מהסיבות שלה, אבל הן היו מותשות יחד.
אף פעם לא ראיתי את אליס ככה, היא פשוט אימצה את טיה, עוד לפני שידעה בכלל שהן משפחה.
טיה הפכה את אליס לאדם יותר טוב, אליס הפכה להיות יותר רגועה ושלווה.
הייתי הולכת למטבח בקומת הקרקע ורואה את טיה יושבת עם אליס על הדק בחוץ, עטופות בשמיכה וצוחקות ובוכות בו זמנית.
היא סוף סוף התגרשה ממייק, הוא עשה לה רק עוול.
טיה הייתה נקודת האור שלה, הכל קרס סביב אליס, היא התגרשה ממייק, חברתה הטובה כרמן עזבה את הארץ ואני לא הייתי הכי נחמדה בעולם. אבל טיה נשארה, עמדה לצידה וחיבקה אותה בעדינות.
שפטתי את טיה מוקדם מידי, אליס לא מספרת לי הרבה עליה, היא כמעט ולא מדברת עליה בכלל, היא רק אומרת שהיא מדהימה ומיוחדת.
אני חושבת שאליס נקשרה אליה כי טיה היא כמו אליס הקטנה, ואליס שמחה שהיא יכולה לעזור לה, "שלא תתמודד עם הכל לבד" כמו שאליס אומרת.
אליס השתנתה מאוד בשנה האחרונה, הפכה לפחות שברירית אבל עדיין נשארה רגישה.
גם כשהכול קורס סביבה, מהרגע שהיא הייתה יוצאת מהבית, היא הייתה לובשת ארשת פנים קרירה, רגילה, בלי רגשות.
אבל כשהיא הייתה חוזרת הביתה היה לה למי לחזור, היה לה עם מי לדבר והיא לא הרגישה בודדה.