דמעות מזהב- פרק 24

טיה.
אני נשכבת על המיטה, ממררת בבכי.
אני לא מאמינה שאליס אחותו! אני כועסת, זועמת!
היא שיקרה לי כל הזמן הזה!
כל מה שעברנו ביחד, כל הזמן שהייתי איתה, היא ידעה.
********
אליס.
אני לא מפסיקה לחשוב על הערב הזה, טיה צעקה ואני בכיתי, טיה בכתה ואני בכיתי.
בשבועיים הראשונים לא יצאתי מהמיטה, טיה הייתה כל עולמי.
אלישיה באה, שהתה איתי זמן מה.
היא לא צעקה עליי הפעם, היא ידעה כמה אני אוהבת את טיה.
"סיפרת לה?" היא לחשה ואני הנהנתי בבכי בין כל השמיכות.
ניסיתי, ניסיתי להתקשר, לשלוח לה הודעה.
דיברתי עם ג'נה, היא אמרה שהיא השתחררה מבית החולים לפני יומיים.
ואני נותרתי מתחת לשמיכה, תוהה מה היא עושה אם יש לה התקף.
תוהה מה היא עושה כשהיא צריכה חיבוק, או מילה טובה.
אבל אולי היא לא צריכה חיבוק או מישהו שיהיה איתה, אבל אני צריכה.
אני לא צריכה סתם מישהו, אני צריכה אותה.

חזרתי ללמד לתקופה קצרה, כבר עברו ארבעה שבועות מאז הפיצוץ.
הכתף של טיה בטח כבר החלימה, והיא לא חוזרת.
כל יום אני מתקשרת, והיא לא עונה.
כל יום אני חושבת מה איתה, תוהה.
אני לא יכולה להאשים אותה, היא מרגישה נבגדת.
שברתי את האמון שלה, אבל היא חסרה לי כל כך.
היא מילאה את חיי, הפכה אותם למלאי תכלית.
אבל אני מרגישה שמשהו חסר לי, כאילו שנאבד לך התיק, או הלב.
____
טיה.
פרשתי.
נשרתי מבית הספר, אני בודדה, מתאבלת ובודדה.
היו לי התקפים שנמשכו שעות על גבי שעות, הייתי בטוחה שאני עומדת למות ברובם.
לא היה אף אחד שיחבק אותי ברכות וילחש באוזני שהכול יהיה בסדר, ואני בתמימותי אאמין לו.
לא היה אף אחד שישכב לצידי בלילות, כדי שארגיש בטוחה, בשתיקה מתמדת ובהרגשה של שייכות.
היו ימים שלמים שהיינו מעבירות בלי מילים, מדברות דרך העיניים, מרגישות אחת את השניה.
הייתי יושבת בחיקה של אליס על הספסל במרפסת שלה, והיינו שותקות, אבל זה לא היה מוזר.
אני אשקר אם אגיד שאני לא מתגעגעת לזה, אבל זה לא שווה כלום יותר.
היא אחותו, היא ידעה שהיא אחותו ולא אמרה לי כלום.
והחלאה, תקע בי סכין, כאב לי כל כך, אבל כאב לי יותר שאליס הלכה.
אני לא יודעת מה לעשות, אני עומדת לפרוש מהכול בקרוב.
אני כל כך רוצה לחזור אבל אני לא יכולה, היא שיקרה לי.

באמצע היום מישהו דופק בדלת הבית של ג'ולי, גבר נאה, שיערו חום ועיניו בהירות.
"שלום טיה" אומר בחיוך.
"מי אתה?" אני שואלת בחדשנות.
"אני יכול להיכנס?" שואל.
"לא" אני קובעת.
"מי אתה?" אני שואלת שוב.
"אני אוון" אומר.
"אוון מה?" אני תוהה, לאח של אליס קוראים אוון.
"אוון לורנס" אומר ואני יודעת שאליס שלחה אותו.
אני סוגרת את הדלת אבל הוא עוצר אותה, דוחף אותה מהצד השני.
"תני לי חמש דקות" מבקש.
"אליס שלחה אותך?" אני שואלת.
"היא בכלל לא יודעת שאני בארץ, אני אמור להיות בקנדה עכשיו" אומר.
"ולמה שאני אאמין לך?" אני לא מתכוונת לתת לו להיכנס, אני לא רוצה לשמוע מאליס.
"כי את בן אדם טוב, ואת תקשיבי למה שיש לי לומר ואז תחליטי מה לעשות" מציע.
"דבר" אני מורה עליו.
"אליס שבורה, היא מרוסקת, היא לא יוצאת מהמיטה, היא לא מפסיקה לבכות, היא לא אוכלת ולא שותה…"
"זה לא מעניין אותי, ואיך אתה יודע?" זה כל כך מעניין אותי, זה צובט לי בלב לדעת שאליס ככה. הלב שלי נשבר, אבל מגיע לה, היא שיקרה לי.
"אלישיה הייתה אצלה ואמרה לי, היא לא אוכלת מאז שהעפת אותה, ההתקפים שלה חזרו.." הוא אומר ומילותיו מהדהדות בראשי, לאליס יש התקפים.
"היא צריכה אותך טיה, היא הייתה מאושרת שאת לצדה, היא הפכה אותך לאחותה, או הבת שלה, היא כל כך מעריכה אותך" אומר.
"אז למה היא שיקרה לי?" אני תוהה.
"היא לא ידעה יד לפני זצם קצר. כשכרמן עזבה, אליס בדקה את מקורותיה, והמתווכת קישרה אותה לאביך.
אליס נראתה כאילו נפל עליה כל עולמה, היא לא יצאה מהמיטה במשך ימים, את היית איתה.
עד שאלישיה באה והוציאה אותה משם", הוא צודק.
ידעתי שהיא מסתירה משהו.
"ולמה היא לא סיפרה לי?" אני חסרת סבלנות.
"היא לא רצתה לפגוע בך, היא לא רצתה שתלכי" אומר.
"לפחות תעני לשיחות שלה" אומר ומגיש לי דף מקופל.
"מה זה?" אני תוהה.
"אוון!" אני קוראת והוא הולך אל עבר רכבו, נכנס ונוסע.
אני פותחת את הקיפולים, שורות שורות שנכתבו בעט שחור דק, הכתב של אליס.
האותיות העגולות והכתב היפהפה.
"טיה שלי
אף פעם לא בוכה סתם
יש לה סיבות משלה
שומרת לעצמה
כל מה שהיא שומעת
ומה שהיא יודעת
בעיניה היא רואה הכול
והכול היא מבינה
טיה שלי לוחשת
מדברת בלי מילים
בלילות הלבנים איתה
קול קטן מלטף
וכשהיא מחייכת אליי
זה תמיד מכל הלב
לפעמים היא עצובה
לפעמים היא צוחקת
אבל היא כזאת
כזאת כמוני
נערה משונה.
ולפעמים היא נלחמת
במלחמה שלא שלה.
ולפעמים היא שותקת
בלי שום כוונה.
ובן רגע הכל התנפץ
טיה כבר לא שלי
טיה הפכה להיות
טיה של עצמה.
ואני מחכה
מחכה שתחזור
כי אולי טיה לא שלי
אבל אני שלה."
אני פורצת בבכי, אני צריכה את אליס אבל אני זועמת, היא פגעה בי כל כך.