דמעות מזהב- פרק 23

אני רצה בבית החולים, מנסה להגיע למיון כמה שיותר מהר.
ג'נה התקשרה אליי, אמרה שטיה נדקרה והם בבית החולים, טיה מורדמת ומונשמת.
נתקפתי פאניקה, אבל ג'נה אמרה שלא נשקפת סכנת חיים.
נסעתי נסערת ובוכייה לבית החולים, מתכחשת לעובדה שטיה נדקרה.
אני רצה במסדרונות הארוכים והלבנים, חולפת על פני רופאים ומגיעה לקבלה.
"טיה ג'יי, דקירה" אני אומרת והאחות מפנה אותי למחלקת טיפול נמרץ.
אני מתנשפת, פוגשת את ג'נה בחדר משפחות.
"היא מתעוררת" היא אומרת ואני הולכת סביב, נכנסת לחדר ארוך עם שורה ארוכה של מיטות ווילונות כחולים.
המיטה של טיה היא המיטה האחרונה.
היא שוכבת על הבטן, הכתף שלה חבושה היטב ועירוי בידה.
היא ממצמצת באיוטיות.
אני מלטפת את ראשה, היא בטח מסוממת מכל התרופות והחומרי הרדמה שהזריקו לה.
__________
ט.
אני מרגישה מטושטשת, אני לא יודעת איך להסביר את ההרגשה, מטושטשת.
אולי מטושטשת מרוב שינה, מטושטשת מרוב חומרי הרדמה, מטושטשת.
אני רואה בערך דמויות מטושטשות, אני רואה בערך מכשירים מטושטשים אבל אני לא מצליחה לזוז.
אני מנסה להראות סימן שאני בסדר, בערך.
למה הכל בערך? ואיך הגעתי לכאן?
אני מדמיינת סיפור בראשי שאוכל להיאחז בו במקום לשהות עם כל כך הרבה שאלות.
אני מרגישה משהו, משהו דוקר, גורם זר, בגב כף היד שלי.
מחט, זו מחט מסיבית, היא לא נעימה, בלשון המעטה.
הכתף שלי כואבת, כואבת כל כך, אני לא יכולה להזיז את היד השמאלית שלי בכלל.
אני מנסה להזיז את האצבעות, ומצליחה, אבל המפרקים הגדולים יותר זה כבר סיפור אחר.
אני לא שומעת כלום, רק הדמויות המטושטשות נמצאות שם, והמחט.
לפתע אני רואה הכל בבהירות, אני פוקחת את עיניי לרווחה ואני רואה יותר אנשים מאשר דמויות. אליס ועוד כמה רופאים נמצאים שם. העיניים שלי כואבות, מסרבות להיפתח.
הכל כל כך שקט, אליס בכורסא קטנה, ליד מיטתי בצד ימין, כבויה.
אני מנסה להזיז את ידי, אך לשווא. אני לא מצליחה. משותקת.
אני נזכרת, אני נזכרת שאני כועסת על אליס.
אבא מכיר את אליס.
_________
א.
אחרי כמה שעות טיה מתעוררת, בערך.
אני מלטפת את ראשה בעדינות, מנסה להיראות רגועה.
היא נרתעת למגע.
"לא" היא לוחשת כמעט בלי קול.
ג'נה דיברה איתי מקודם.
כעסתי עליה, בצדק, טיה לא הייתה אמורה להיפגע ככה.
היא סיפרה לי מה קרה.
אביה של טיה תקע סכין קטנה, כמו חרב פיפיות בכתפה.
נקרעו לה כמה גידים אבל זה יתאחה מעצמו והכתף שלה תחזור לפעילות בעוד שלושה שבועות.
שלושה שבועות עד להחלמה מלאה, מזל שהסכין לא הייתה גדולה.
ג'נה אמרה שטיה מלמלה משהו עליי אבל היא לא הצליחה להבין.
אני נסערת כל כך, אני לא יודעת מה לעשות קודם.
אחות טוענת שאני צריכה ללכת לחתום על מסמכי אשפוז, ואני משאירה את טיה לנמנם.

***********
"הוא מכיר אותך!" טיה צועקת.
היא מאושפזת כבר כמה ימים.
"מה?" אני תוהה למה היא מתכוונת.
"הוא מכיר אותך אליס!" היא יושבת על המיטה, מחוברת לעירויים ולמכשור רפואי כזה או אחר.
מבטה נחוש, היא חדורת מטרה.
"מי?" אני שואלת, ומתיישבת על הכורסה הקטנה ליד מיטתה.
"אבא שלי, הוא מכיר אותך" היא טוענת.
אוי לא, הייתי בטוחה שרק אני ואמא יודעות על זה.
טיה בכלל לא יודעת שאני מאומצת.
"איך?" אני תוהה.
"אני לא יודעת" טיה נאנחת.
"אני לא מכירה אותו" אני משקרת.
"את משקרת" היא מכריזה.
איך היא יודעת?
"אני לא" אני אומרת.
"אליס, אני שומעת בקול שלך שאת משקרת" היא אומרת, נינוחה.
אני לא יודעת מה לעשות, טיה יודעת שהיא מכיר אותי, אני לא חשבתי שהוא מכיר אותי.
בפעם האחרונה שנפגשנו הייתי בת 3.
"אני הולכת לספר לך משהו, אל תכעסי" אני אומרת בשקט.
"נו מה?" טיה חסרת סבלנות.
"אלישיה היא לא אחותי הביולוגית, גם לא אוון, גם אמא שלי לא אמא שלי הביולוגית וכך גם אבא שלי. משפחת לורנס היא לא המשפחה הביולוגית שלי.
נולדתי במישיגן, בת לאם חד הורית, סילביה" אני אומרת ודמעות מאיימות לפרוץ בתוך עיניי.
"לסבתא שלי קראו סילביה" טיה אומרת בשקט, מבטה נפול.
"כשהייתי בת 3, סילביה נפטרה, אביך היה בן 15. הוא לא היה גר איתנו, הוא גר עם אביו, כך גם ג'ולי, שהייתה בת 10. הם לא ידעו על קיומי בכלל.
בתקופה הזאת עוד קראו לי אליסיה ג'יי" אני אומרת ודמעות זולגות על לחיי כמו נחל.
הלב שלי, הלב שלי נשבר לרסיסים.
"את אחותו של החלאה, את אחותו!" טיה צועקת ובוכה.
"כל זה היה רק תחבולה? את לא באמת אוהבת אותי! זה היה בשבילו" היא צועקת.
"טיה…" אני מנסה לומר, מלאה בדמעות.
"את אחותו! עד שחשבתי שיש לי מקום מפלט מהמשפחה ההזויה הזאת, הכל תמיד נהרס!" היא בוכה.
אני נעמדת, "אני בודדה, את לא מבינה? אלוהים יודע איפה אמא שלי, אבא בכלא ואת אחותו!" היא מוסיפה בבכי.
"למה הכל קורס מסביבי כל הזמן?" היא ממררת בבכי, אני מנסה להתקרב אליה, היא הודפת אותי מעלייה.
"הוא צדק, את באמת שקרנית ונוכלת" היא לא חווה התקף, כל עולמה נפל עליה.
"אני רוצה שתלכי" היא מבקשת.
"תלכי אליס!"
אני יוצאת מהמחלקה, מנגבת את דמעותיי.
אני נכנסת לאוטו נסערת ופורצת בבכי, היא לא תחזור אליי.