דמעות מזהב- פרק 22

אחרי התדרוך חיברו אותי למכשירי ההאזנה, נתנו לי משפטים לומר לו, אמרו לי לקלל, לצעוק.
משפטים מוזרים, או לא כל כך מוזרים, כמו "הרגת את אמא, תודה בזה" או "למה אתה משקר".
רוב האנשים בכלא גברים, אם הם סוהרים או אסירים.
ג'נה צמודה אליי עד הרגע שבו אומרים לי שהגיע זמני להיכנס לחדר הפגישות.
"תודה" היא לוחשת.
אני לחוצה, מזיעה ומנסה לשמור על קור רוח.
סוהר שרירי מלווה אותי, אנחנו צועדים דרך מסדרון צר ומגיעים לחדר פגישות, חדר שמוקף בסורגים, עם 6 אסירים בערך שמדברים עם מכר כלשהו.
החדר מואר, אני מזהה את אבא ברגע.
עומד בפינה, מבט הרסני בעיניו.
עוד סוהר מורה לאבא לשבת, והוא לא מתנגד.
אני מתיישבת מולו, בחשדנות.
"טיה ארטמיס, ילדתי הטיפשה, בגללה אני כאן היום" מכריז.
"אתה הטיפש כאן, הייתי צריכה לברוח יותר מוקדם" אני אומרת.
"מה את רוצה?" שואל בחוזר סבלנות מגרד את סנטרו הלא מגולח.
"הרגת את אמא" אני אומרת ודמעות עומדות לפרוץ מתוך עיניי.
"חבל שלא הרגתי אותה" אני יכולה לראות את ההרס בעיניו.
"איפה היא?" אני שואלת בקשיחות.
"תגיד לי איפה אמא שלי!" אני מרימה את קולי וחובטת בשולחן.
"מה את לא מבינה חתיכת מטומטמת? אני לא יודע איפה אמא שלך!" הוא עצבני.
אני שונאת אותו, אני שונאת אותו כל כך.
"אתה שקרן" אני אומרת בזעם קדוש.
"את מעצבנת"
"למה באת? התגעגעת אליי?" מוסיף.
"התגעגעתי למכות"
"אם לא היינו מוקפים בסוהרים הייתי נותן לך כמה על ההתחצפויות שלך" אומר בקול עבה ואני די המומה מתגובתו.
הדקות של השהייה, השתיקה הזאת גורמות לי להזיע יותר ויותר, מה כבר אוכל לומר לו?
ברגע אחד הוא הוא שולף את ידו ממתחת לשולחן, הוא מניף אותה באוויר ומחזיק משהו חד, סכין?
בלהט הרגע אני מתגוננת, אבל הוא מצליח, והסכין תקועה בחלק האחורי של הכתף שלי.
סוהרים מתנפלים עליו, ועליי.
אני לא מבינה מה קורה, אני לא מעכלת.
שני סוהרים מחזיקים אותו בשתי ידיו, גוררים אותו החוצה.
"תמסרי לאליס שהיא שקרנית ונוכלת" הוא צועק.
"איך אתה מכיר את אליס?" אני צועקת.
"היא.." הוא מתחיל לצעוק ונבלע בתוך מסדרון ארוך.
הכתף שלי כואבת. אני מאבדת הרבה דם.
ראייתי מתערפלת.
"תזעיקו אמבולנס" אחת הנשים בחדר צועקות.
הסוהרים מלווים אותי, החוצה, פרמדיקים מחכים לי איפה שעזבתי את ג'נה.
אני עדיין לא מבינה מה קורה, הכל קורה כל כך מהר.
אני כמעט נופלת ארצה, מישהו אוחז בי.
אחד הפרמדיקים מרים אותי, ורץ.
אני עוצמת את עיניי, אני מעדיפה להתנתק.
אנחנו יוצאים מהכלא.
הרבה אנשים רצים סביבי, שוטרים, פרמדיקים וכמה סוהרים.
אני מרגישה את הדם יוצא החוצה, נוזל ממני.
אבא מכיר את אליס.
אבא מכיר את אליס.
איך אבא מכיר את אליס?
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, הראש שלי כואב ואני נושמת בכבדות.
משכיבים אותי על האלונקה, אני שוכבת על הבטן.
ידה של ג'נה מונחת על ראשי.
מעלים אותי לאמבולנס.
"אני מצטערת טיה" קולה של ג'נה רועד.
ראייתי מתרעפלת, אני לא מבינה, אני לא מבינה!
מזריקים לי משהו בידי, המחט כואבת, אבל אז אני מרגישה כאילו אני נופלת, האדמה מושכת אותי אליה ואני נופלת אל תוך שינה.