דמעות דם פרק 6

אנחנו יושבים בשולחן אחד בקפיטריה כמו תמיד. אני מעבירה מבט על כול משמסביב השולחן. מייסון, תום, אלכס ובלאק. אני עוקבת אחרי כול תזוזה שלהם. לא יאמן שאתמול עוד יכולתי ליסמוך עליהם. אני כול כך מרוכזת בהם. שאפילו לא הרגשתי את כף ידו של מייסון נוגעת בידי.
"הכול בסדר לוסי?" מייסון שאל אותי.
"הכול אחלה" עניתי בעיקצוץ של כעס.
"את בטוחה?" הוא היסתכל עלי בעיניים הכחולות שלו.
"בטוחה" אני מזייפת חיוך.
היום זחל לאט אפילו לאט יותר מהרגיל.
אחרי הבית ספר נסעתי עם מייסון אלי הביתה. אמא השאירה לי פתק.
"מתוקה האוכל במקרר אני ואבא בעבודה עד מאוחר" יופי…
"תגידי את בטוח בסדר? הלכנו בדרך ולא אמרת מילה. אפילו לא מילה כמו 'יש' ביגלל שהשלג נמס" מהר חשבתי לעצמי לספר לו עכשיו או אחר כך שאני יודעת את סודו.
"זה קשור לטלפון שלך היום…" אני נאנחת.
"אל תדאגי המורה הזה החזיר לי אותו" חייכתי אבל אז ישר החיוך נהפך שוב לעצב.
"אני מדבר להודעות שבו" מייסון קופא במקום בטח חושב למה אני מיתכוונת.
"אני יודעת מה אתה!" הפעם אני אומרת בכעס.
"את ממש לא" הוא מניד לשלילה.
"אני כן! אתה איש זאב!" אני מרגישה קור וחנק כשאני פולטת את המילים האלו למייסון.
"את אומרת שטויות" הוא מנסה לחייך אבל אני לא מחזירה לו חיוך.
"אני ראיתי את ההודעות! אני לא טיפשה!" אני זוכרת שהוא לא כתב במפורש "איש זאב" אבל הוא כתב "מפלצת" הכול מראה על איש זאב.
"טוב את גילית את הסוד שלי ומה תעשי? תלכי לנשיא של ארצות הברית" לקחתי את זה כבדיחה.
"זה קשור שאני אחיה או אולי אפילו אמות! אז למה אתה הסתרת את זה מימני?!" אני היתרגזתי באמת.
"כי את לא צריכה לדעת כלום!" הוא התחיל לנשום עמוק. דמעות התחילו ליזלוג לי על הלחיים.
"הכול תחת שליטה" הוא לחש.
"זה אתה לעצמך או אלי?" הוא מיתקרב אלי.
"אני אומר לך… הכול תחת שליטה. אף אחד לא יגע בך כשאני נימצא פה" הוא שם את ידו על הכתף שלי.
"איך אתה יודע ברנדון יותר חזק מימך אתה זוכר מה קרה לך בקרב האחרון" היתחלתי ליבב.
"זה היה קרב" היתחיל ליצחוק מייסון.
"זה היה שטויות ופשוט היה לו מזל. את ראית איך הוא התחיל לברוח כשראה שאני ממשיך להיאבק אפילו עם רגל פצוע" חיבקתי את מייסון. איש זאב או לא? היתי חייבת חיבוק.
אכלנו ודיברנו.
"תגיד כולכם כאלה?" שאלתי.
"הצלקת עונה לך על התשובה" הוא נאנח.
"כשאיש זאב נושך אותך אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה אפשר רק לתת למישנינשך לחיות כאיש זאב או להרוג אותו" אנחנו יושבים על המיטה שלי.
"אחד מימכם נשך מישהו?"
"לא. לפעמיים פשוט עוברים פה זאבים טובים שסיפרו לנו מה אנחנו" הוא חייך.
"טוב אני צריך ללכת השעה כבר מאוחרת" הוא קם מהמיטה.
"אתה יכול להישאר" היתי רגוע אחרי ששמעתי את כול הסיפור.
"באמת שלא צריך וגם ככה ניתראה מחר בבוקר" לפתע ניזכרתי ביללה.
"אתה לא יודע אולי למה יש תיללה הזאת כול בוקר באותה שעה?"
"אה זה אני או תום או בלאק" הוא חייך.
"למה אתם מיללים באותה שעה כול בוקר?"
"כי לפעמיים אין לנו רצון לישון אז אנחנו רצים ביער וכול זה ואז חוזרים הביתה. לפעמיים אני ולפעמיים תום ולפעמיים בלאק מיללים כשצריך לקום את בטח לא שומעת את זה ישנונית ומיללים כשצריך לצאת. זה כמו שעון מעורר שאתה לא יכול לישבור ולא יכול שלא לישמוע" אף פעם לא שמעתי את יללת הלקום.
"מה זאת אומרת לא יכול שלא לישמוע?"
"אנשי זאבים שומעים מאוד טוב יללות של אנשי זאב אחרים ו ואפילו לפי היללה יודעים כמה קילומטרים רחוק נימצא" הלכתי אחריו עד הדלת.
"מגניב" חייכתי.
"למה יש עליכם כול כך קצת מידע במחשבים ולא כמו על הערפדים? אם ערפדים ביכלל קיימים" ידעתי שהשאלה הזויה אבל הדבר ההזוי באמת שאני מדברת עם הוכחה חותכת על אנשי זאב.
"ערפדים קיימים אבל הם לא רבים לא כמו שהם היו. אולי הסיבה שאנחנו מכסים את האמת יותר טוב ולא הורגים בני אדם בצורה מסתורית טוב לא חלקינו ולפי סיפורי האגדות הערפד הראשון היה גאוותן רודף תהילה והסיפורים היו כמו סיפורי עם עברו תמיד מפה לאוזן ואז הסרטים ועוד המצאות ובום אתה מפורסם בסרטים ספרים ואיטרנט" אז בגיל 11 ביער היא לא היתה פרי הדמיון שלי… הבחורה עם העור החיוור כחול והעיניים האדומות שרצה מהר מהרוח… ניערתי את ראשי. ידעתי שלא המצאתי אותה ברגע זה כעסתי על הורי ועל כול משאמר "בטח דימיינת את זה"
"ניתראה מחר. נכון? אתה לא תעלם לי או משהו" חייכתי.
"ניתראה. אחרי הכול למה שאני אעלם ואשאיר אותך בצרה שאני התחלתי" הוא חייך ויצא.
היתיישבתי על המיטה. מכול בני האדם הנחמדים בעיר הזאת היתי צריכה להיפגש עם איש זאב. נאנחתי. ישבתי במחשב. אני מרגישה שמשהו מביט בי בגב וכבר שעה או משהו אני מרגישה ככה אני מיסתובבת מיתקרבת לחלון. אני מספיקה ליראות רק זנב שחור. הזנב של ברנדון הזאב…
אני הולכת לישון. הלילה עובר בלי חלומות. אני מיתעוררת בבוקר הכול כרגיל. אני נוסעת לבית ספר.
אני עוברת ליד הלוקרים ורואה את מייסון מצמיד את ברנדון לקיר שליד הלוקרים.
"מייסון תירגע" אני תופסת אותו ביד. אני רואה את ידו מישתנה, ציפורניו מיתארכות יותר ומיתחדדות.
הוא עוזב את ברנדון.
"תודה" ברנדון חייך. עיניו של מייסון התחילו ליזהור הכחול נהיה בידיוק כמו צבע העיניים של הזאב.
"אתה מישתנה?!" אני אומרת למייסון.
"ככה זה ניראה" מייסון מתחיל ליצחוק וחושף שורת שיניים מחודדות.
"אתה לא יכול להיכנס ככה לכיתה. לך לשירותים ואני אגיד שיש לך בחילה או משהו" לקחתי לו את התיק והלכתי לכיתה.
אחרי חצי כרבע שעה מגיע לכיתה מייסון.
"סליחה על האיחור" הוא ניראה רגוע. אני אומרת את זה מפני שעיניו כבר לא זוהרות.
"סליחה על זה. אם לא את זה היה מישתלט עלי ותאמיני לי, לא ניראה לי שהתלמידים יתנהגו רגיל כשהם יראו זאב בבגדי תלמיד קרועים תוקף עוד תלמיד" הוא חייך אלי.
"איך אתה משועשע מזה?" אני מתחילה להיתווכח.
"זה תלוי אם את רואה את זה מנקודת מבט של איש זאב זה מצחיק ואם את רואה את זה מנקודת מבט שלי זה קורע" לא הצלחתי שלא לחייך.
תום ובלאק קיבלו את זה בקלות שאני יודעת את הסוד שלהם. יצא שאלכס גם יודעת את זה אפילו שהיא לא זאבה תום סיפר לה על זה.
הלכתי הביתה הורי עוד פעם עבדו עד מאוחר ישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה.
היה כבר חשוך. אני מעבירה ערוץ ועוד ערוץ אין מה להיסתכל!
אני שומעת קול פיצוץ של זכוכית. אני קמה מהספה. הקול מהמיטבח. אני הולכת לכיוון המיטבח אבל לפתע מיתחבא האור. הפסקת חשמל?! אני שומעת קולות של נשימה. אני קופאת במקום כשלפתע אני רואה שני עיניים צהובות זוהרות בחשיכה.
"ברנדון" קולי רועד.
הזאב השחור מזנק עלי מהחשיכה. אני מצליחה בקושי להיתחמק מהגוף הענקי המזנק עלי אבל הוא מצליח לישרוט אותי בכתף. אני שונאת ספורט אבל זה לא אומר שאני לא טובה בספורט.
אני מצליחה לימצוא את עצמי בחשיכה ולרוץ במדרגות למעלה לחדר שלי לא שמה לב לכאב הנורא של הכתף שלי. אני כמעת לא מחליקה ניכנסת לחדר אני נועלת את הדלת של החדר.
"זה לא יעבוד" אני נאנחת והינה מגיעות הדמעות.
אני תופסת את הטלפון ומחייגת למייסון.
"קדימה תענה!" אני צועקת על הטלפון.
"הלו" עונה מייסון.
"תציל אותי!" אני מייבבת.
"מה קרה?!"
"ברנדון הצליח אכשהו להיכנס לבית שלי והוא מנסה להרוג אותי!"
"את בטוחה?!"
"כןן כשמישהו פורץ לבית שלך, גורם להפסקת חשמל ומנסה לזנק עליך זה כבר ניקרא מנסה להרוג אותך!"
"באיזה חדר את?" אני שומעת נהמה ומשהו מנסה ליפרוץ את הדלת.
"שלי בקומה השניה" אני שומעת את מייסון נאנח.
"אני בדרך אבל את צריכה לנסות לצאת מהבית הזה!" הוא מנתק ואני מתחילה לחפש חבל.
אני מוצאת רק שני חבלי קפיצה. עדיף מאשר כלום אני נאנחת לעצמי. אני מהר קושרת אותם ביחד ופותחת את החלון. אני קושרת חבל אחד לחלון חזק.
אני מתחילה לרדת אני מיסתכלת למטה ולא מצליחה לינשום. זה עכשיו ניראה יותר גבוה. אני שומעת את הדלת ניפרצת והוא מספיק לינשוך את ידי שעדיין החזיק בעדן החלון.
"איי!" אני מתחילה מהר לרדת בחבל. אני מגיעה לסוף של החבל ואני לוקחת סיכון ועוזבת את החבל.
אני מצליחה לינחות בשלום אבל זה בעוד שניה ישתנה מפני שאני רואה שגם הזאב קפץ. הוא עמד לפני הוא הכניס אותי למלכודת שלו. אני עוצמת את עיני ואני מרגישה את הנשימה של הזאב על פני מזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי את הזאבים….. זהו זה הסוף אני חושבת לעצמי…………
האם ככה זה יגמר………….. ולפתע אני שומעת נהמה מוכרת. אני פוקחת את עיניי בתיקווה. הינה הוא…. מייסון. אני מחייכת כשאני רואה את מייסון. מייסון תוקף ברנדון. מייסון מצמיד את ברנדון לאדמה ונושך אותו בכתף בכול הכוח עוד פעם ועוד פעם. מייסון דורך עם כף ידו על החזה של ברנדון. ברגע זה אני רואה שאולי ברנדון נישמע מאיים וניראה מפחיד ביגלל עיניו ופרוותו השחורה. אבל הוא כלום ליד מייסון. ואז אני רואה שבאים בריצה עוד שני זאבים קודם ניבהלתי ואז כשראיתי את הפנים השובבות האלה עם העיניים הירוקות ישר הבנתי שזה בלאק עם הפרווה החומה וזה שקפץ מצד לצד כמו כלבלב שרואה צעצוע חדש עם העיניים בצבע אפור עם הפרווה החומה והפנים הלבנות זה תום.
ראיתי איך מייסון ירד מברנדון והם עקפו אותו מכול הצדדים. את ההמשך לא רציתי ליראות עצמתי את עיני והסובבתי את ראשי לצד אחר. שמעתי רק יללות ויבבות וקולות של עצמות נישברות ואז שמעתי יללה שהופכת לצעקה "לאא!" הצעקה היתה שייכת לברנדון. אז שמעתי קולות קולות אנושים.
"תנקו את זה ותום תיתקשר לאמא שלך תגיד לה שיש כאן פצועה מאיש זאב" הרגשתי את ידיו החמות של מייסון מרימות אותי אני פותחת את עיני.
"אני לא פצועה" אני אומרת למייסון.
"את כן ניפצעת בכתף וביד" הוא נאנח.
"ברנדון?" אני שואלת.
"מת יש לו מזל שהמוות שלו היה מהיר ולא נתתי לו למות ביסורים…."
"איך הרגת אותו?"
"זה ארוך ומזעזע" אני זוכרת את קולות השבר ואת הצעקה האחרונה.
הוא הושיב אותי על המיטה והחשמל חזר.
ישבנו אחד ליד השני. חכינו.
"היי מייסון איפה היא?"
"הינה היא" הוא קם ושניהם היסתכלו עלי.
"היא ידע עליכם כבר?" הגברת שאלה ומייסון הינהנן.
"טוב. איפה הזאב הרע פגע בך?" היא דיברה אלי כמו אל ילדה קטנה.
"ביד ובכתף" אני נאנחת.
"אוקי מייסון אתה צריך לצאת אני אטפל בה" היא הוציא את מייסון מהחדר אפילו נגד רצונו.
"נתחיל מהיד" היא לקחה את ידי לקחה צמר גפן וניקתה עם איזשהו חומר מחטא שהריח שלו עשה לי סחרחורת. לפתע היא עצרה ועברה לכתף היא ניקתה את הכתף זה לא שרף. היא עצרה.
"מייסון בוא לפה!" לא הבנתי מה קורה.
"משהו קרה?" מייסון שאל בדאגה.
"היא נינשכה…" היא תפסה את ידי והראתה למייסון וברגע זה גם אני ראיתי צלקת על אצבעותי.