דמעות דם פרק 3

במשך היום שמייסון אולי היה רב מכות לפני שהגעתי לפה אבל היום הוא לא היה מעורב בקטטות.
הוא כמעת כול הזמן היה איתי וראיתי שהוא אוהב לעזור ומצחיק.
שערו שחור כמו אצל אלכס ותום עיניו כחולות תכלת נוצצות. עורו חיוור עם צלקת של נשיכה על ידו השמלאית. את השאלה על התקיפה לא שאלתי שנית.
"תגידי את בסדר?" הוא היסתכל עלי.
"כן פשוט הראש שלי מלא בזיכרונות וגעגועים" נאנחתי.
"ספרי לי קצת על החיים שלך בקליפורניה" הכנסתי את הדברים שאני לא צריכה ללוקר החדש שלי.
והתחלתי ללכת עם מייסון במיסדרון.
"טוב היו לי חברות ממש טובות, פעם בשבוע היתה מסיבה אפשהו על בטוח, היה לי בית ענקי עם חצר ובריכה ומה עוד אתה רוצה לדעת" היסתכלתי עליו.
"הית מאושרת שמה לא?"
"כן אבל אתה הפכת אותי ליותר שמחה ממשהיתי ביום הראשון כאן" חייכתי.
"אני שמח שיכולתי לעזור" הוא חיבק אותי במותניים.
"החברים שלך ניראים נחמדים" חייכתי.
"כי הם באמת כאלה אנחנו חברים מהחטיבת ביניים" משום מקום בטעות רץ נער מאחורינו וניתקל בנו.
"היי! תיזהר! תיסתכל לאן אתה הולך!" היתחיל ליצעוק מייסון.
"תירגע" תפסתי את מייסון בזרעו והבטתי לו בעיניים.
"תינשום עמוק ותירגע" הוא הישתחרר מאחיזתי.
"אני רגוע" הוא הרים את ידיו למעלה.
"לאן אתה הולך?" ראיתי שהוא הולך לעבר המדרגות.
"חכי פה שחכתי את המעיל שלי בכיתה" חיכתי וחיכתי אבל הוא לא חזר. אז החלטתי ללכת לבד.
הלכתי בסיבובים מחפשת את היציא.
"אמרתי לך לחכות שמה לא?" מייסון הופיע מאחורי בהפתעה.
"חיכיתי לו חזרת ואיך מצאת אותי?"
"לא קשה לימצוא בבית ספר ריק מתלמידים את התלמידה החדשה" הוא חייך.
"אוקי תוציא אותי מכאן הריקנות הזאת עושה לי צמרמורת" שמתי לב שהוא לבוש במעיל שחור.
"למה לקח לך כול כך הרבה זמן?"
"בסוף המעיל לא היה בכיתה אלא בלוקר שלי" הוא חייך.
"אתה יכולה לתת לי טרמפ?"
"כן כמובן" חייכתי.
"פשוט הטרמפר שלי לא חיכה לי" הוא חייך.
"כנס" פתחתי את הדלת והיתיישבתי ומייסון היתיישב לידי.
"אין לך מכונית?" שאלתי אותה.
"כן גם רשיון נהיגה אין לי" הוא השפיל את מבטו.
"אתה יכול לספר לי משהו?" היסתכלתי עליו. היגיעה הזמן לישאול עוד פעם.
הוא היסתכל עלי במבט חושד.
"תספר לי על הצלקת שיש לך לבלאק ולתום" הוא נאנח.
"זה קרה לפני קצת יותר משנה. זה היה קיץ, חופש הגדול רצינו לצאת למחנאות. הינו ארבעה."
"אתה אלכס תום ובלאק?" עצרתי אותו באמצע דבריו.
"לא…" הוא הניד בראשו.
"הינו רק בנים אני תום בלאק ודני. היגיעה הלילה ורצינו להדליק מדורה ולאכול קצת. בסוף אנחנו כמעת נהפכנו למאכל. רורי הלך לאסוף מקלות עץ נוספים למדורה. אחרי 5 דקות שהוא הלך שמענו צעקות של רורי ונהמות של החיה ושמענו את רורי צועק 'רוצו! מהר רוצו!' לפתע נהיה שקט ושמענו רישרושים בין השיחים התחלנו לרוץ אבל היה מאוחר מידי. אחר כך אני רק זוכר שעמדתי מול הזאב אני זוכר שהזאב היה ניראה כצל ביגלל פרוותו השחורה אבל עיניו היו צהובות זוהרות. הוא זינק עלי אבל בעטתי בו. הוא יבב ונעץ את שיניו בידי. עצמתי את עיני מוכן לעוד כאב שיוסף מהנשיכות שלו אבל לא הרגשתי כלום היסתכלתי מסביב והזאב נעלם. זהו שמחה סיפרתי לך את הסיפור" היסתכלתי על ידו המצולקת.
"מה עם הרורי הזה?"
"מצאו את גופתו יום אחרי זה. זה היה פשוט נורא ליראות את אחד מחברך הטובים ביותר מת" הרגשתי צמרמורת בגופי עכשיו אני מבינה למה מייסון לא רצה לספר לי.
"אני מיצטערת לא ידעתי" היצטערתי שאפילו שאלתי אותו.
"זה לא כיאלו שאת עשית את זה" הוא חייך חצי חיוך.
"חבל שרורי לא היסתפק בצלקת אחת טיפשית כזאת" הוא סובב את ידו.
"איזה מיספר?" שאלתי אותו כשהבנתי שהגענו לרחוב.
"75" היסתכלתי עליו במבט מודהם.
"איך לא ידעתי אם אני גרה ב-77" חייכתי.
"אה אז אתם השכנים החדשים שעברו הכי קרוב ליער" הוא חייך.
"כן אנחנו שכנים" הוא הניד בראשו.
"אנחנו שכנים אבל את גרה רחוק מאוד מכול הבתים של השכנים ואני אומר לך שכדאי לך להיזהר כי את כול כך קרובה ליער" הינהנתי.
"טוב הגענו" הוא פתח את הדלת ויצא ונופף לי לשלום.
"היי מתוקה" אמא פתחה לי את הדלת.
"היי" חייכתי.
"הכרת מישהו כבר?" היא היתה תמיד מודאגת מאז שגיליתי שאנחנו עוברים והיתחלתי בהיסטריה.
"כן מייסון, תום, בלאק ואלכס" חייכתי.
"יפה בישביל יום ראשון בבית ספר" הינהנתי ועליתי לחדר שלי.