דמעות דם פרק 1

איך הכול התחיל:
"אנחנו צריכים לעבור לגור לפה?" אמרתי את זה כשראיתי שאנחנו גרים ממש קרוב ליער ורחוק משכנים.
"כן. אבא שלך קיבל עבודה ממש טובה כאן ואנחנו נישאר פה אם העבודה תיסתדר" הרגשתי שאני רוצה ליפרוץ עכשיו בבכי.
עליתי לחדר שלי עברתי דרך הסלון ופשוט צעקתי.
"מה קרה?" ההורים עלו מהר.
"זה החדר שלי?!"
"מיצטער מתוקה. לא היה לנו מספיק כסף ליקנות בית כמו שהיה לנו" יופי! היתרגזתי.
לקחתי את הדברים שלי בידיים וירדתי במדרגות.
"לאן את?" אמא שאלה. הם הלכו אחרי.
"אני לא רוצה להיתנהג לא יפה ואגואיסטי אבל באמת!" נעצרתי.
"היה לי חדר בגודל כזה בידיוק!" הצבעתי על הסלון החדש שלנו. לקחתי את התיקים והעלתי אותם על המכונית בחזרת ישבתי בהגה.
"מתוקה את לא יכולה לינסוע מכאן" אבא נעמד לפני המכונית.
"יש לי רישיון נהיגה ועוד חודשיים יש לי יום הולדת 17. אני חושבת שאני יודעת מה אני יכולה ומה לא" התנעתי את המנוע.
"למה היה צריך לעזוב כול משפינק אותנו בישביל זה?!" הפסקתי את המנוע והשילבתי ידים.
"מתוקה…" אמא פתחה את הדלת המכונית והיתישבה לידי.
"זה רק ההתחלה. כשאת נולדת וקנינו בית הוא היה ניראה כמעת אותו דבר" היסתכלתי על אמא שלי.
"אבל ליד הבית שלנו אין יער ביכלל והיו לנו הרבה שכנים מסביב לביתינו. כולם יצחקו עלי כשיראו את הבית שלי בבית ספר החדש" חיבקתי את אמא.
"לוסי, אנחנו במקום לא כמו שהינו בו. כאן לאף אחד אין בית כמו שהיה לנו" הרגשתי טיפה יותר טוב.
"אבל מישהו גר ליד יער?!"
"מתוקה תיסתכלי על החצי החיובי" צחקה אמא.
"אני יכולה לפחות לנסוע ולטייל טיפה בעיר ליראות מה חיובי פה" היסתכלתי על המפתחות המיתנענעות.
"כן אבל אם את לא חוזרת בעוד 3 שעות אנחנו נוסעים לחפש אותך" היסתכלה עלי אמא במבט חושד.
"באמת חיובי אמא" צחקתי.
"אוקי אנחנו בנתיים מסדרים הכול. את החדר שלך אנחנו לא נוגעים" אמא פתחה את הדלת ויצאה.
"אם את רוצה. מחר אנחנו יכולים להחליף צבע קירות" אמא כמו תמיד ניסתה לשמח אותי.
"את יודעת איזה צבע" חייכתי.
"כמובן טוב תהני" אמא תמיד הבינה אותי.
התחלתי לינסוע. המקום לא היה כול כך יפה. נעצרתי באיזשהו מקום ושם נעצרתי וקניתי המבוגר .
העיר ניראתה עניה מצידי. הבתים בידיוק כמו הבית החדש שלי. אין ברכות פרטיות.
עדין לא סיפרתי על עצמי. קוראים לוסי ויינטור. אני ילדה עם שיער שחור, ארוך ומתולתל. אני בת 16 ועוד חודשיים בת 17. יש לי רשיון נהיגה. אני תלמידה מיצטיינת היתי בבית ספר שעבר שלי. היו לי חברות ממש טובות. אני ילדה יחידה. יש לי עיניים בצבע חום שחרחר.
נגסתי כמה חתיכות מההמבוגר. לפתע איזשהיא חיה לקחה לי את ההמבוגר.
"אה!" צעקתי.
נפלתי על הגב.
"היי! בוא לפה" הדבר הזה היתקרב לבחור.
הבחור ליטף את פניו של האייל.
"אכלת המבוגר?!" צחק הבחור.
"עמוד!" הזהיר אותו הבחור את האייל.
היסתובב אלי.
"את בסדר?" הוא הושיט לי יד. הבחור עזר לי לקום.
"תודה" נאנחתי.
"את חדשה בעיר אה?" חייך הבחור.
"כן, רק היום עברתי לפה" נאנחתי.
"מייסון" הוא ניזכר לבסוף. הושיט יד ללחיצה.
"לוסי" לחצתי את ידו.
האייל היתחיל לנסות להיתקרב אלי ומהר קפצתי אל מאחורי גבו של מייסון.
"תירגעי" צחק מייסון.
"הוא לא יפגע בך" הוא היתחיל ללטף את האייל.
"הוא ממש פגע בהמבוגר שלי אז אני לא אסתכן" הרגשתי איך אני רועדת.
"תני לי לנחש מאיפה שאת אין יער ואין כאלה חיות" הוא היסתכל עלי.
"אין לנו יער אבל אולי יש לנו חיה כזאת בגן חיות" ממש היתחלתי להרגיש שאני רוצה לעזוב את המקום הזה הכי מהר שאפשר.
"תנסי לפחות ללטף או להיתקרב" הוא צחק נכון?!
"אתה בטח צוחק כן" היתרגזתי.
"תנסי לפחות" הוא היסתכל עלי.
"טוב" נאנחתי.
הושטתי יד והאייל היתקרב לידי. ליטפתי את ראשו. זה היה מעניין. פעם ראשונה אני ליטפתי כזאת חיה. חייכתי כשלפתע הוא ליקק את ידי.
"רואה" מייסון חייך.
"טוב אני בטח צריכה לחזור הביתה" נאנחתי.
הוא הינהן. הלכתי למכונית ונסעתי הביתה בדרך היתה לי הרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שאראה את מייסון.
ככה עבר היום הראשון שלי בעיר הזאת. מחר היום הראשון שלי בבית ספר.
סוף סוף הצלחתי לירדם. אחרי שעות שלמות של בכי לכרית.
"לוסי תתחילי להיתעורר. אני הולכת לעבודה וגם אבא שלך" אמא נישקה אותי בראש.
פיהקתי. הלכתי למיקלחת. היסתכלתי במראה. כולי היתי אדומה. ציחצחתי שיניים ושטפתי את פני.
אולי לא עד כדי כך נורא פה. אחרי הכול מייסון ניראה שמח ותמיד חייך.
מהיער שמעתי יללה של זאב.
מהר החלפתי בגדים. היום היה קריר אז לבשתי חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ועליה חולצת טי שחורה, מכנסי גינס ונעלי סניקרס שחורים גם. לא הישתנה כלום בטעם בבגדים שלי. חזרתי למיקלחת בקושי הברשתי את השיער שלי ואספתי לקוקו גבוה.
לקחתי את התיק הבית ספר שלי בצבע שחור אפור. לקחתי את הטלפון שלי, מפתחות, ארנק וטלפון.
נעמדתי ליד הדלת וניזכרתי שלא אכלתי.
"אוף!" נאנחתי.
היסתכלתי על השעון בטלפון. אני לא אספיק. טוב מהר ניכנסתי למיטבח. היתה שם קערת פירות. לקחתי תפוח בצבע אדמדם ומהר יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת. הלכתי למכונית לא היתי רוצה לאחר ליום הראשון שלי בבית ספר.
בנסיעה לבית ספר. היתי כול כך לחוצה. כדי להעביר את הלחץ נגסתי בתפוח עוד פעם ועוד פעם. עד שכמעת ניחנקתי. ואז נעצרתי ליד הבית ספר ליד המכונית של התלמידים האחרים.
עוד פעם תקף אותי לחץ אחרי שראיתי כמה מהתלמידים בחניה.
היסתכלתי על התפוח אבל כבר לא היה מה לינגוס.
עברתי ליד הפח וזרקתי לתוכו את התפוח והלכתי מהר בלי שאף אחד שם לב אלי לחדר של המנהלת.
המזכירה לא היתה שם אז ניכנסתי ישר לחדר של המנהלת ושם ראיתי את מייסון.
הם היסתובבו והביטו בי.
"לוסי?" חייך מייסון.
"אני מפריעה לכם פה?" מה מייסון עושה בחדר של המנהלת.
"לוסי ויינטור?" המנהלת שאלה.
הינהנתי לחיוב.
"בסדר תישבי" היא סימנה על הכיסא ליד מייסון.
"אתה שב בשקט. אני אחשוב איך לטפל בך" מייסון בטח היסתבך במשהו.