דם שחור-פרק 2

"אבא"צעקתי בזמן שרצתי בין החדרים,תמיד אבא אסר עלי להיכנס אליהם,רק למטבח,לשירותים ולחדר שלי יכולתי להיכנס,ומידי פעם לצאת לגינה,אך במקרים נדירות יצאתי לסלון וניגנתי בפסנתר הכנף הישן שעמד שם.
עוד יצורים היו שם,נוראים ומגעילים שזחלו לעברי,נהמו והוציאו קולות מוזרים ודוחים,ירקו דם על הרצפה והקיאו.
צרחתי,בחיים שלי לא ראיתי יצורים נוראים כל כך.
הם הקיפו אותי,רצתי במהירות לחדר שלי וטרקתי את הדלת מאחורי,כשהסתובבתי,באמצע החדר היתה ישובה גופה על כיסא,הפה שלה היה תפור והעיניים שלה היו גדולות ונראו מזויפות,הידיים שלה נחו לצד גופה והיא הביטה בדלת,בלי למצמץ וראשה נטוי מעט לצד.
"אלוהים-"רעדתי,"מה…זה?"
הגופה הירקרקה החלה לזוז,צרחתי.
"לא!בבקשה!מי את?!"
היא נעמדה."מרגרט סקריפט"קולה הצרוד נשמע בקושי,למרחק,ודם יצא מפיה כשדיברה.
"את…מה…קרה לך?"
"הלאו גרינברייר,הדוקטור…"
"אבא?"
היא נחנקה.
"הלאו גרינברייר…"היא חזרה על דבריה וצנחה על הרצפה,כשעינייה המזויפות מתגלגלות.
"תפסיקי להגיד את השם של אבא שלי!"צרחתי על הגופה.
אך היא כבר לא זזה.
בכיתי,הדמעות זלגו מעיני.
"אבא!בבקשה,איפה אתה?!"
שערי היה ארוך ופזור,מעולם לא גזרתי אותו,אך עכשיו כולו היה מגואל בדם,וכך גם הכותונת שלי.
איש בחליפה וכובע צעד לעברי,הבטתי עליו והתרחקתי לאט.
"מי אתה…?מה אתה…רוצה?"
"אני לא מי שאת חושבת שאני,אני לא מפלצת"אמר והוריד מעט את כובעו כך שלא ראיתי את פניו,"חלקית לפחות."
"לך מפה,אל תתקרב או ש-"
"או שמה?אל תאיימי עלי,את לא יודעת עם מי את מתעסקת."
"איך קוראים לך?"
"אני,קלייר יקרה שלי,בעל שם בדוי"
"שם בדוי?"
"אכן"
"תפסיק לדבר בשפה כל כך גבוהה"אמרתי לו.
"לא אכפת לך מהשפה הגבוהה שלי"הוא צעד צעד אחד קדימה."אכפת לך מאבא שלך,ואת רוצה לדעת איפה הוא"
פערתי את עיני."איפה אבא?איפה הוא?"
הוא צחק צחוק עמוק ונוראי."את זה את תצטרכי לגלות לבד,אני מקווה שהמסע הזה יסביר לך בעצם מי זה אבא שלך,ולכל היותר מי את".
"אני יודעת מי אני."
"כאן מתחילה הטעות שלך"
השפלתי את עיני.
"את תצטרכי את זה"הוא זרק סכין חדה לעברי.
"אני לא נוגעת בזה,זה סכין,אבא לא מרשה לי לגעת בסכינים"
הוא צחק."בת כמה את בדיוק?מחר בת חמש-עשרה כבר לא?לא ראית את הבחוץ מעולם,ילדים בגיל שלך משתמשים סכין למטרות כמו הכנת אוכל,הגנה עצמית,ואמצעי לגרום כאב מתוך דיכאון ואת אומרת שאבא שלך לא מרשה לך לגעת בסכין מסכנה?את צריכה להיות עצמאית,למרוד בהורים שלך בגיל הזה,שלא לדבר על למרוד באדם כמו אבא שלך-"
"אבא שלי הוא אדם טוב!ואני לעולם לא אמרוד בו!"
הוא נאנח."אם את רוצה להציל אותו,אני ממליץ לך להשתמש בזה בחום,זה הכל בינתיים"
הרמתי את עיני להביט בו אבל הוא נעלם,הסכין נצצה בחושך והייתה מונחת על הרצפה ליד הגופה.
הרמתי את הסכין.
איך לעזאזל כל זה קרה פתאום בכלל?איך אני אתמודד עם זה לבד?
פניתי להסתכל על התמונה של אמא,אבל היא הייתה שבורה ולידה היה פתק.
"אנשים הם לא כמו מה שהם נראים"קראתי בקול.
זרקתי את הפתק על הרצפה ויצאתי מחדר,תוקפת יצורים מגעילים עם הסכין,כורתת להם את הידיים,תוקעת להם אותו בבטן,בכל מקום אפשרי,פוצעת את עצמי והורגת-הולכת נגד האינטרסים נגד כל מה שלימדו אותי במשך 14 שנים…ליתר דיוק 15 ממחר.
יום הולדת שמח לי…אני הולכת לבלות אותו בלהציל את אבא שלי ואת עצמי.
"אבא!"צרחתי כשכל היצורים נחו על הרצפה,הפנים שלי היו שרוטות וכך גם הידיים והרגליים.
בכיתי,אני חייבת להמשיך,אני חייבת להמשיך ללכת,אסור לי לוותר עכשיו.
אני חייבת את זה לאבא,לעצמי ולאמא שלי.