דם מלכותי – פרק 2

למחרת בבוקר, ארניו יצא לסיבוב בממלכה.
כמו תמיד, לבסוף הוא מצא את עצמו בחלק העני – מקום מגורם של רוב התושבים.
הוא לא גילה לאביו שהוא יוצא לטייל ובטח שלא סיפר לו שהוא מבקר את העניים הפשוטים. אם הוא היה יודע על זה, הוא היה מכריח את ארניו להתלבש מהודר ולשבת באפיריון שאותו סוחבים משרתים.
אבל הוא לא אהב את זה. הוא אהב ללכת בעצמו, לעבור על פני אנשים מכל כך הרבה סוגים, לדבר איתם, לצחוק איתם.
בינם לבין עצמם, תושבי החלק העני כינו אותו "תקוות הממלכה" מכיוון שהוא הביא להם תקווה שיום אחד השלטון האכזרי יפסק ואותו יחליף שלטון משתחשב ואדיב של המלך ארניו.
ארניו צעד אל המקום שבדרך כלל שני חבריו העניים מבלים בו. הוא הגיע וכמו שציפה, הם היו שם ושיחקו איקס-עיגול.
את חבריו, מירה ואלן, הכיר לפני שנה כשהוא ומירה היו בגיל אחת-עשרה ואלן היה בן שתיים-עשרה. מאז הקפיד להיפגש איתם בסתר לפחות פעם בשבוע.
מירה הייתה בעלת שיער בלונדיני מתולתל ועיניים זהובות ולאלן היה שיער אדמוני עד הכתפיים ועיניים ירוקות. שלושתם תמיד צחקו על זה שארניו, אשר היה בעל שיער חום ועיניים ירוקות, לא נראה בכלל כמו שאר משפחת המלוכה, שרובם בלונדיניים ומירה היא בעצם הנסיכה האמיתית.
"אל! מירה!" ארניו קרא אליהם ונופף בידיו.
"ארי!" קראה מירה.
"אני מצטער שלא באתי הרבה זמן," ארניו אמר, "עם כל המטלות והקורסים בקושי יש לי זמן לנוח."
"למה מעמיסים עליך כל כך הרבה?" שאל אלן.
"אני לא יודע… אבל אבא שלי התחיל לאחרונה לדבר על להכין אותי להיות מלך. אולי בגלל זה."
אלן ומירה שתקו. למרות כל הזמן שעבר, עדיין היה קשה לשניהם לעכל שהם מדברים עם הבן של השליט הרשע, שהרג כמה מקרוביהם.
"אני מציעה שנלך לאגם!" ניסתה מירה לשפר את האווירה.
"כן!" אמרו הבנים פה אחד, ושלושת הילדים החלו בדרכם למרכז הממלכה – אל האגם הגדול.
כאשר הם עמדו מול האגם, הם יכלו לראות מרחוק את גדתו השניה, אשר נמצאת בחלק העשיר. בגדה מולם היו שמשיות, דוכנים, כיסאות פלסטיק בוהקים בשמש. בגדה הענייה לא היה הרבה, רק כמה ספסלי עץ מפוזרים בחוף וליד קו המים.
ארניו ושני חבריו בחרו ספסל בקו המים, הורידו נעליים וניענעו את רגליהם במים הקרירים.
"היי ארי, כבר חשבת מה תעשה כשתיהיה מלך?" אלן שאל.
ארניו היסס. "אני לא יודע… מה אני אוכל לעשות?"
"אולי לכפר על כל הדברים הנוראיים שאבא שלך עושה." פלט אלן
"אל." הזהירה מירה.
"סליחה?!" השתומם ארניו. "מה אבא שלי עושה כל כך נורא?"
"אל!" הזהירה שוב מירה, אבל אלן המשיך בכעס.
"מה הוא עושה?" הוא המשיך לתקוף. "מה הוא עושה אתה שואל? בואו נראה… גובה מהתושבים מיסים מוגזמים שגורמים לכולנו לחיות בעוני, לא מתחשב בנו, חושב שבגלל שהוא המלך מותר לו להתייחס אל כולם איך שבא לו והכי נורא, הוא לוקח אנשים שלא עשו כלום ולא שומעים מהם יותר. הוא לקח את אבא שלי, את דוד שלי, לא ראינו אותם יותר."
ארניו לא ידע איך להגיב להשמצות כאלו. הוא הרגיש כאילו נתנו לו סטירה מעוררת. הוא לקח את נעליו ורץ רחוק מהאגם.
אחרי ריצה עם יעד לא ברור, הוא הגיע לחצר האחורית של הארמון.
כמה מטרים ממנו עמד מחסן שמבחוץ נראה קטן, אבל מבפנים הוא ממשיך למעמקי האדמה. זה הוא מחסן העינויים. רגע… אולי זה מה שאלן דיבר עליו, ארניו חשב לעצמו. אולי לקחו את אבא שלו ואת דוד שלו למחסן העינויים? אבל אז זה אומר שהם עשו דברים רעים, אל לא יודע על זה?
הוא החליט להכנס למחסן. היו לו יותר מידי שאלות בלי מענה.
לא היה קשה לפתוח את הדלת, בעזרת סיכת ראש פשוטה היה קל להערים על המנעול. בפנים היה ריח של עובש ובשר.
הוא התקדם בדממה לעבר התאים.
"תיראו תיראו מי הגיע. אני מצטער ילד, אין פה גופות לזרוק." אמר קול צרוד ומלא בזעם מתוך אחד התאים.
"לא באתי בהוראת אבי." ארניו קרא בסמכותיות. "הוא בכלל לא יודע שאני כאן. תנו לי לשאול כמה שאלות ואני אעזוב אותכם."
"שאלות, הא? איזה שאלות?" שאל קול מהצד האחר של המסדרון.
"רק קצת מידע על איך הגעתם לפה, מה עשיתם כדי להכנס לפה." ארניו ענה.
"אני חושב שהוא באמת לא יודע. בוא ארניו, תשאל אותי מה שבמוחך, אני אשתדל לענות." אמר קול חמים מאחד התאים. ארניו התקרב אל התא שממנו בקע הקול וגילה בחור צעיר, בערך בשנות השלושים לחייו.
"בוא שב." אמר הבחור ושניהם התיישבו זה מול זה, שרק הסורגים מפרידים ביניהם. "תשאל."
"אוקיי…" אמר ארניו והתחיל. "איזה דבר רע עשית שבגללו נכנסת לכאן?"
"כבר מתחיל עם השאלות הקשות. התשובה שלי היא – כלום. לא עשיתי כלום. לפעמים, למלך סתם משעמם והוא רוצה לשחק בבובות, רק שתושבי החלק העני הם הבובות. הוא לוקח אותם, משחק בהם, וזורק אותם. "
כל מה שארניו הצליח להוציא מהפה היה "אה."
"אני מצטער ילד, האמת קשה." הבחור אמר בראש מורכן.
לפתע נשמעו רעשים מלמעלה. ארניו קפץ על רגליו ורץ עמוק יותר. היא מצא מסדרון קטן ללא מוצא, הסתתר בו וקיווה שאף אחד לא יראה אותו.
מרחוק הוא שמע צעדים מתקרבים אליו בכבדות.