דם מלכותי – פרק 1
"אבא! אבא!" קרא ארניו ורץ בכל הבית, מחפש את אביו.
"אני כאן ארניו." קרא אביו חזרה ממשרדו שבקומה השלישית.
הילד טיפס במדרגות ולבסוף הגיע.
"אבא תראה קיבלתי מאה בקורס השייט." אמר ארניו ודחף לפרצופו את דף המבחן.
"טוב," אמר האבא ומחא כפיים, "זאת סיבה לשוקו!"
ארניו חייך מאוזן לאוזן וקפץ במקומו. לא הרבה קורה שלאביו יש זמן אליו, בדרך כלל הוא עסוק בלנהל את הממלכה. מישהו חייב לעשות סדר באנשים האלה.
"משרתת, הביאי לנו שתי כוסות שוקו עם הרבה קצפת. שיהיה מהר." אביו ניתק את השיחה וליטף את הראש של בנו.
כעבור שתי דקות הגיעה למשרד משרתת לבושה בשמלה חומה פשוטה. עינייה היו בולטות ועורה היה חיוור ומלא בצלקות.
"המלך מינהו, הנסיך ארניו." היא לחשה וקדה לנו ברעד.
מראה ראוי למשרתת, חשב ארניו. אביו תמיד אמר כך. המשרתות הן בעמדה נחותה, אז יש לחנך אותן בכאב.
המשרתת הניחה את הכוסות על השולחן והסתלקה.
"אז ארניו," שאל מינהו, "עשית היום מטלות?"
"ברור!" קפץ ארניו במקומו. "סידרתי את המיטה וזרקתי את הגופות של היום ממחסן העינויים."
"יופי בן. למרות שיש לנו משרתות חשוב שתדע לעשות דברים בעצמך. יום אחד אתה תיהיה המלך, אולי קרוב יותר ממה שאתה חושב, אני כבר זקן."
המחשבה על כוח כזה העבירה צמרמורת בארניו.
האם הוא באמת רוצה להיות אחראי לכל הסבל של האנשים? כמובן שהוא האמין בשיטותיו של אביו, אבל בכל זאת, מידי יום מתים עשרות אנשים מהמעמדים הנמוכים, רק כי עינינו אותם. איך הוא עצמו היה מרגיש בתור אחד מהמעמדים הנמוכים? לא. זה ממעמדו של מלך להשליט סדר על הממלכה שלו. ואם כרוך בזה סבל, הוא פשוט צריך לפתח עור של פיל. אבל אולי יש דרך אחרת…?
ארניו דחף את המחשבות האלו לאחורי ראשו, שלא יפריעו.
"אל תדאג אבא. אני אהיה מלך טוב. אני אמשיך את השושלת ואת המסורת." הוא הבטיח בקול נחוש.
תגובות (1)
נשמע מעניין, מחכה להמשך:)