דם לבן פרק 9 בבקשה תקראו!

וואוו לפני הכול…. מצטערת לכול מי שחיכה ולא המשכתי.. פשוט היו רק שני אנשים שהגיבו וחשבתי שבקושי אהבו את הפרק… אני מבקשת לכל מי שרואה את זה עכשיו תלכו תראו את הפרקים הקדומים ותחזרו.. אבל בבקשה תקראו! אני אוהבת את הסיפור הזה יותר מאשר את הסיפור של האח הגדול.. ולכן אני ממשיכה אותו. אז פרק:
—————————————————————
הם לקחו אותי משם. העוזרים שלו לקחו אותי והחזירו אותי לכדור הארץ. חשבתי לעצמי:
" אוקי, תזכרי שאת מחזירה אותו לשם."
הלכתי לכיוון ביתו ודפקתי בדלת.
"מי זה?" שאל.
"שרון. בבקשה תכניס אותי."
לפני זה, איפרתי את עיגולי עיניי שמתחת,(נו העיגולים האלה כשאתה לא מצליח לישון.. שכחתי איך קוראים לזה.. כשאתה עייף.) עדי שיראה כאילו אין לי דם ואני צמאה, מרחתי את המסקרה שלי למטה כדי שיראה כאילו אני בכיתי. הייתי חייבת לשקר לירון. עוד חיים ומלואם מחכים לי. אני לא רוצה ללכת עכשיו.
הוא פתח את הדלת. מיד כשראה את מצבי הוא הרים אותי ושם אותי לאט על הספה.
"מה קרה, נסיכה? מה הם עשו לך?" הוא ליטף את ראשי בדאגה.
"לא נתנו לי דם…אמרו שעד שאתה חוזר לעולם הערפדים.. הם לא נותנים לי בקבוקים."
"אז קחי משלי, לא אכפת לי." הוא הפנה את צווארו אליי.
"לא. אני לעולם לא אעשה זאת.. בבקשה תחזור לשם…בבקשה." התחננתי.
"לא. אני אתן לך בקבוקי דם. אני לא מוותר על חיי הנורמליים."הוא קם ורץ אל חדרו.
ידעתי שזה לא עבד, לכן ניסיתי את תכנית ב': להתעלף.
לא ראיתי אבל שמעתי את ירון בא אליי, נבהל ומנסה להכניס את הבקבוק לפי. זה היה טעים, אבל לא התעוררתי.
הצצתי קצת מעיניי וראיתי את ירון,מלטף את שערי השחור ופניו היו חיוורות מדאגה. לא יכולתי לראות אותו ככה. חיים או לא חיים, אני פקחתי את עיניי.
הוא מיד ראה שאני זזה וחיבק אותי חזק.
"מותק, את לא מבינה כמה דאגתי.."
קמתי מהספה ואמרתי:
"לא, די כבר! אני לא מסוגלת לשקר ככה! עולם הערפדים מכריח אותך לחזור, או שהוא הורג אותי!"
פיו של שרון היו פעורות.
"אבל.. למה? למה? למה הם רוצים להרוס את חיי ככה?"
"אני אקח אותך לשם. כשאתה ערפד או לא. אני יכולה להפוך אותך לבלתי נראה, אולי יריחו את ריחך אבל אני אסתיר אותך."
"אבל.. את לא יכולה להפוך אנשים לבלתי נראים… רק האדון יכול…" הוא גמגם .
"מה? אז איך שאני מצליחה?"
נגעתי בראשו של ירון. פתאום, ראיתי אותו אבל בצבע סגול.
הוא הלך למראה ולא הצליח לראות את עצמו. חיוך התמתח על פניו. הוא קפץ עליי בחיבוקים ובשמחה.
"אני לא מאמין שאת מסוגלת לדבר כזה! טוב יאללה בואי נלך.." הוא קפץ בשמחה."שום דבר לא יכול להשתבש…" הוא חייך בדילוגים אל כיוון הדלת.
"אל תפתח פה לשטן…" צחקקתי.
החזקתי בידו, פרסתי את כנפיי ועלינו למעלה,לשמיים. לאט,לאט לירון לא היה אוויר.
במהירות אני חיפשתי את האדמה הסגולה ונחתתי עליה.
"הא…אוויר.." ירון נשם לרווחה.
פתחתי במהירות את הדלת.
שוב אותו נוף, עננים שחורים,מזרנים על הרצפה.. ערפדים עפים והולכים בכול מקום..
הגענו למקום.. 'אדון הערפדים.'
פתחתי באטיות את הדלת וצעדתי לאט, לאט. הרגשתי שגם ירון כך. כול הזמן, הייתי על גבו כדי שלא יראו אותו. אבל במקום המתאים. הורדתי אותו.
"נו ,תפתח את האור, אין לי כוח." אמרתי בחוסר סבלנות ובחוצפה. כאילו שהוא לא מתחצף.
ישר נפתח האור. אדון הערפדים ישב מולנו עם פה המום.
"איך.. הצלחת לעשות דבר כזה? אני אדון הערפדים.. רק אני מסוגל…"
"תקשיב ותקשיב לי טוב! תחזיר את חברתי לבת אנוש ונעזוב אותך בשקט! מה אתה רוצה!" ירון התערב.
האדון טמן את ראשו.
"שרון.. לא סיפרת לו..? נו באמת.. אני לא רוצה אותך! אימא שלך רוצה אותך! אולי תעזוב אותי במנוחה? זה בכלל לא שווה את הכסף שהיא נתנה לי." הוא הסתכל על הכסף הסגול שהיה בידיו.
אימא של ירון הגיעה למקום.
"אימא.. לא ידעתי שאת אחראית על זה.." ירון אמר במבוכה..
"זה בסדר, בן יקר, אני מבינה שיש לך חיים ואני סתם מזיקה.. סליחה. אני אתן בונוס לאדון אם הוא יהפוך את חברתו של ירון, לבת אדם רגילה.. פשוט אני מתגעגעת אלייך כול כך.. ואזלו הסיכויים כשגיליתי שאתה כבר לא ערפד. ידעתי שלא תבקר אותי לעולם."
"אימא אני מצטער כול כך.." הוא עטף את אימיו בחיבוק אהוב.
"מרגש.." האדון מחא כפיים ביהירות ועייפות." נו, איפה הבונוס?"
אמו של ירון לקחה את הכסף מכיסה באי רצון ונתנה לאדון. ואז האדון הסתכל עליי.
הוא התקרב והתקרב.
פתאום, צו-נאמי של זיכרונות שטף את מוחי. הסתכלתי על ירון בתדהמה ונבהלתי כול כך, פרסתי את כנפיי ועפתי משם. בדרך, שמעתי את ירון אומר:
"הזיכרון חוזר אליה…"
——————
סוף פרק! אני ממש מרוצה.. מקווה שאהבתם! סליחה על הפרק הקצר.. אני אנסה שפעם הבאה תהיה יותר ארוכה..