דלתות שקופות – 2
"אני הולכת לשירותים… אני אבוא עוד מעט" אמרתי להילה, שבאותו היום הייתה חייבת להגיע לבית הספר, בעיקר בגלל שההורים שלה דחקו בה. "אוקיי… רק אל תטבעי באסלה" היא אמרה וצחקה לעצמה, "מצחיק מאוד" החמצתי פנים ועזבתי את המקום.
התקדמתי אל עבר הבניין שלנו, אך במקום להיכנס לתוכו, המשכתי את דרכי אל גב הבניין, בדיוק כמו שאותו הילד ביקש ממני בהודעה בפייסבוק. אני יודעת, היה אסור לי לבטוח בו, וכמובן שלא לעשות מה שהוא אומר. אבל סיקרן אותי לדעת מה זה, סיקרן מה שאני כלכך 'צריכה לראות'.
עמדתי בחלקת הדשא מאחורי הבניין, קרני השמש היו ישירות וחמות, סינוורו אותי, כאילו בכוונה. כאילו שרצו שלא אראה משהו. לפתע שלושת הילדים הגיעו מהקצה השני של הבניין. הם התקרבו אליי בפרצופים מחייכים, שנראו קצת מזוייפים.
"שלום רוני" אמר הילד עם השיער השחור "לפני שנתחיל, אני רוצה שנכיר אחד את השני, אז אני טום" ,
"אני עומר" אמר בעל השיער החום
"ואני נתנאל" אמר הילד שהוסיף אותי בפייסבוק, שביקש ממני להגיע לכאן, שגורם לי בכל רגע רק לחשוד בו יותר ויותר.
"רגע, להתחיל במה?" שאלתי,
"את עוד תראי" אמר טום בנימה נעימה, כאילו ניסה לגרום לי הרגשה טובה.
"אחנו חושבים שתרצי לראות את זה…" אמר נתנאל והוציא את הנייד שלו מהכיס.
הוא הפעיל סרטון, ונתן לי את המכשיר.
'הם קראו לי עד לפה רק בשביל להראות לי סרטון?!' חשבתי לעצמי, ' אני סתם מבזבזת פה זמן מההפסקה שלי, זה בטח סתם סרטון של חתול מנגן בפסנתר ' אבל לצערי הצלחתי ליפול במראה התמים שלהם מאוד בקלות. הסרטון פעל, ולמרבה הפתעתי לא הופיעו בו שום חתולים מנגנים. גם אף אחד משלושת הילדים לא הופיע בו, וגם אף אחד מחבריי. באותו הסרטון הופיעה לא אחרת מאשר אני. רק שבהתחלה היה לי מאוד קשה לזהות את עצמי בסרטון, כי פניי לא נגלו. צולמתי שלא בידיעתי בתוך תא שירותים, מחליפה בגדים, כשכל גופי העירום נגלה לעייני המצלמה. לבסוף, גם פניי נגלו, לאחר שבגדיי כבר הוחלפו. ואז, הסרטון נגמר כשאני מרימה את התיק שלי על גבי ויוצאת מהתא.
"מ-מ-ה.." גמגמתי בשקט "איך השגתם את זה?" פרצופי היה מופתע מתמיד, חרדה אחזה בי ויכלו ליראות את זה בבירור, הרגשתי שהעולם מתהפך והשמיים נופלים, בגלל שידעתי שכרגע, נמצא בידיהם הסרטון הכי נוראי שצולמתי בו איי פעם, והם יכולים לעשות בו מ-ה-ש-ה-ם-ר-ו-צ-י-ם.
"אל תדאגי רוני, אנחנו לא נראה את הסרטון לאף אחד… בגלל זה נפגשנו פה, כדי שאף אחד לא יראה בטעות" טום אמר וניסה להרגיע אותי, אבל איך יכולתי לבטוח בו באותו הרגע? שנייה לאחר שניפץ את כל המראה התמים שבנה לעצמו במוחי.
"אנחנו לא נפרסם את זה בתנאי אחד" אמר עומר "בתנאי שאת תעשי מה שאנחנו נאמר לך לעשות". מה? למה הוא התכוון? מה הם יגידו לי לעשות?
"את מסיכמה?" שאל נתנאל, שבאותו הרגע היה השנוא עליי מכל, הייתי כמעט בטוחה שהוא המוח מאחורי התוכנית המזוויעה הזאת. הם המשיכו להסתכל עליי מחכים לתשובה, "כן" אמרתי בשקט בלית ברירה, לא הייתי מעיזה אפילו לחשוב שגופי העירום היה חשוף לעוד אנשים ממה שהוא כבר היה חשוף עכשיו. "מעולה, כשנצטרך משהו נדבר איתך" אמר נתנאל, לקח את הטלפון שלו מידי והלך. ואחריו הלכו גם טום ועומר, נעלמו מאחורי הבניין.
'מה קרה פה הרגע?' שאלתי את עצמי בייאוש. היה לי קצת קשה לעכל את העובדה שהפכתי לסוג של עבד. 'נו זה לא יהיה כזה נורא… מה הם כבר יבקשו? להכין להם שיעורים?' חשבתי לעצמי, וניסיתי להרגיע את פחדיי. אבל עמוק בתוכי ידעתי שזה לא נכון, ידעתי שהם יבקשו דברים הרבה יותר גרועים מזה, ידעתי שהם מסוגלים לזה. אבל האמת, עניין השיעבוד זה מה שהטריד אותי, הדבר האמיתי היה הסרטון. לא הצלחתי לקלוט כיצד הם צילמו אותו, איפה בדיוק ומתי. השתגעתי רק מהמחשבה שראו אותי עירומה לגמרי, והשתגעתי עוד יותר מהמחשבה שצילמו הכל למטרת איומים. אבל מה כבר יכולתי לעשות? אוליי יכולתי להגיד את זה למורה שלי? אבל עם המוח של נתנאל, אני הייתי בטוחה שהוא יחתוך את החלק שבו פרצופי התגלה, וכך הוא טום ועומר יצאו נקיים מאשמה. העדפתי לשמור את זה בסוד ולעשות מה שהם אומרים לי, זאת הייתה הדרך הבטוחה ביותר שחשבתי עליה באותו הזמן.
חזרתי חזרה למקום שבו אני והילה ישבנו, והחלטתי לא לספר לה על המקרה, לא רציתי לערב אותה במשהו שלא קשור אליה, פחדתי שיאיימו גם עליה עם אותו הסרטון, פחדתי שיציבו לה את אותם התנאים שהציבו לי.
"בסוף כן טבעת באסלה הא?" היא אמרה כשהגעתי "כמה זמן לקח לך! מה עשית שם!" היא הגבירה קולה. התכוונתי לענות איזה שקר עסיסי, אבל היא מיהרה להגיד "לא לא! עזבי! אני אוותר…" כנראה מהמחשבה על סיפורי השירותים שבפי. ולא נותר לי שום דבר לעשות חוץ מלצחוק. הצחוק שיחרר קצת את הפחד, אך עדיין הוא אחז בי בחוזקה.
יום למחרת, הילה ביקשה ממני ללכת איתה לשירתים, לסדר את השיער במראה. באותו השלב קצת נרתעתי, והרגשתי שאני משתמשת במילה הזאת יותר מדי פעמים. אך הייתי חייבת לבוא איתה לשם, שלא תתחיל לשאול שאלות.
"מה לעזאזל עובר על השיער שלי היום?!" היא צעקה לעצמה, וכמובן שהשיער שלה לא החזיר לה תשובה.
"את באה כבר?" אמרתי "מתחיל שיעור" ניסיתי לצאת משם כמה שיותר מהר. אך היא לא התייחסה לדבריי והמשיכה לסדר שיערה.
"שמת לב לדלתות השנה? הכל חורים" היא סיננה את משפטי האחרון
"איפה את רואה?" שאלתי
"פה" היא הצביעה על אחד הדלתות, וחור ענק היה בצידה.
פתאום ראיתי את מכנסיים די מוכרות בתוך התא, הרמתי אותן והבחנתי שהן שלי, שכנראה שחכתי אותם. התבוננתי שוב על החור בדלת, הוא היה מספיק בשביל להכניס בתוכו עדשת מצלמה של אייפון. ואז הבנתי, שככה הם צילמו אותי, לפני יומיים בהפסקה שלפני שעור ספורט, בהפסקה שבה החלפתי בגדים. פניי היו מבועטות, עייני רצו בין מראה החור לבין מראה המכנסיים שבידי, כשלתי לאחור בפחד וגמגמתי לעצמי "אני הייתי כלכך מטומטמת".
"קרה משהו?" שאלה הילה,
"לא… כלום. הכל טוב" התנערתי מהתחושה הנוראה רק לשם השקר "בואי נצא מפה פשוט, השיעור התחיל כבר מזמן".
באותו היום חזרתי הביתה עם תחושה נוראה, תחושה שהיתי צריכה להסתיר בכל היום בפני הילה. עדיין לא רציתי לערב אותה, עדיין פחדתי שיקרה לה משהו בגללי.
אחים שלי שיגעו אותי מחדש, כמו בכל יום. זה עזר לי קצת לשכוח ממראה החור בדלת שאני עדיין לא מצליחה לעכל, או ממראה הסרטון המביך, שגורם לי להרגיש כאילו אני חיה בסיוט. אבל עדיין הרגשתי נורא, והתגעגעתי מאוד להרגשה הטובה שאחזה בי לפני שצולם הסרטון.
לפתע הטלפון שלי צלצל, והמספר על המסך לא היה מזוהה.
"הלו?" עניתי
"היי רוני" קולו של נתנאל נשמע מהקו השני "אנחנו רוצים לתת לך את המשימה הראשונה שלך,"
השפלתי מבטי וציפיתי שדבריו לא יהיו נוראים כלכך, ולמרבה מזלי כך דבריו היו בדיוק. כל מה שהוא ביקש היה לעשות את השיעורים שלהם ולהכין להם עבודה בספרות. אוליי זאת לא ההנאה הכי גדולה שיש, אבל אני מעדיפה את זה על פני משימות אחרות שאני חששתי שיבואו.
התיישבתי בשולחני, פתחתי את המחברת והתחלתי לעשות את השיעורים. רק שהפעם העתקתי אותם לעוד שלושה אנשים. ובכל רגע רק קיוויתי שאני חיה בחלום רע, ושאני עומדת להתעורר עוד מעט.
תגובות (1)
המשך! קוראת חדשה דורשת.