דלתות שקופות – 1

כשהתעוררתי התבוננתי בשעון. המכשיר בישר לי שנותרה לי כחצי שעה עד שאצטרך לצאת מביתי אל בית הספר. בזמן הקצוב לי התלבשתי ואכלתי ארוחת בוקר, הייתי מוכנה לצאת בדיוק בזמן שתכננתי. "ביי אימא! הלכתי!" צעקתי לעבר חדרה, בטוחה שהיא שמעה אותי דרך המסדרון הצר.
יצאתי אל חדר המדרגות מלאה בהרגשה טובה, וסגרתי את הדלת אחריי. הילה חיכתה לי מחוץ לבניין, כמו תמיד. "בוקר…" היא אמרה בקול מנומנם, "בוקר טוב" עניתי מחייכת, "אין לי כוח לחזור לבית הספר" היא קיטרה, ואנחנו התחלנו להתקדם לעבר תחנת האוטובוס.
זה היה היום הראשון שלנו בכיתה ט', עברנו ללמוד בבניין חדש, עם מורה חדשה, וכמה תלמידים חדשים בכיתה. אני לא יודעת להסביר למה, אבל אני קצת התרגשתי מהעניין. החופש מאס בי, וממש שמחתי לחזור.
הגענו לבית הספר, ופנינו היישר לבניינו החדש. כמה מתלמידות הכיתה בירכו את פנינו בחיוך, כאילו התגעגעו לחברתנו. מה שלדעתי מעשה צבוע למדי, אני יודעת שהן שנואות אותנו. אבל מה אכפת לי? זה לא יהרוס לי את התחושה הטובה נכון?
"נע…" השמיעה הילה קול זלזול "זה בדיוק כמו הבניין הקודם, שום דבר פה לא מפתיע במיוחד" הוסיפה, ואני משכתי כתפיי כתשובה. נכנסנו לכיתה והתיישבנו יחד בשולחן. הצלצול הושמע ותלמידים התחילו להיכנס גם הם. בשולחן הצמוד לשולחן שלי ושל הילה התיישב אופק, ידיד ותיק שלי עוד מימיי היסודי המוקדמים. "אז… עדיין כמו דבק הא?" הוא אמר וחייך, שאל על הקשר שלי עם הילה, "חזק יותר" אני עניתי וחיוך קטן עלה לפתע על פניי. "חשבתי שכבר תישברו בקיץ הזה", "אז חשבת…" עניתי ומיד השתתקתי. המורה נכנסה לכיתה.
הקשר שלי עם הילה הוא קשר חזק, 'כמו דבק' הייתי אומרת. קשר שלא הייתי מוכנה שייגמר, לא שזה נראה לי אפשרי. אחנו כמו אחיות כבר מגיל 5, ומכירות כמעט כל החיים. בבית הספר היא האדם שנמצא איתי תמיד, ואחנו לא עוזבות אחת את השנייה לרגע. בדרך כלל אנחנו מספרת הכול אחת לשנייה, משתפות את הכול זו בזו. ובקיצור מתנהגות כמו חברות טובות.
שוב הצלצול הושמע, אך במקום לבשר על כך שעלינו להיכנס לשיעור, הוא בישר על תחילת ההפסקה. אני והילה הלכנו לקפיטריה, קנינו ארוחת בוקר קטנה והתיישבנו באחד הספסלים.
"איזה שיעור יש אחר כך?" שאלתי, "ספורט… בדקתי לפני ההפסקה" היא ענתה ובצעה מהכריך שלה כמה חתיכות בשביל החתול שהסתובב באזור. "את רוצה להחליף לבגדי ספורט עכשיו?" שאלתי, וחייכתי למראה החתול המתוק "אני כבר לבושה בהם, לכי תחליפי את. אני אשאר פה עם החתולי" היא ענתה וליטפה ראשו.
סחבתי את תרמילי על גבי, והלכתי אל חדר השירותים. לפני שפתחתי את הדלת הבחנתי בשלט המסמל את סוג השירותים, אך משום מה בשלט היה כתוב שאלה שירותים לבנים ולבנות כאחד. מוזר, כנראה היו כמה קיצוצים השנה בתקציב בית הספר, או שהשירותים של הבנים מקולקלים לגמרי.
החלפתי בגדיי, חולצה ומכנס. אספתי שיערי ויצאתי חזרה אל חצר בית הספר. "את באה?" שאלתי את הילה, וברקע הצלצול כבר הושמע. "כן…" היא נאנחה בכבדות וקמה. לא נראה לי שהיא ממש שמחה לחזור ללימודים. כמו שאני מכירה אותה, היא הייתה מעדיפה שהחופש הגדול ימשך עוד כמה שנים. אבל גם התחושה המבאסת קצת שהקרינה הילה, לא הרסה לי את ההרגשה הטובה.
היום נגמר במהירות, כאילו לא היה. זה הרגיש כאילו יום הלימודים ארך כחצי שעה. אני והילה הלכנו לאטובוס המאסף הבייתה, חזרנו לבניין שלנו, ונפרדנו בדירות השונות.
יום למחרת, הילה לא הגיעה לבית הספר. היא אמרה למורה שהיא "חולה". אבל ברור, לי לפחות, שזה שקר. אם היא באמת הייתהה חולה, הייתי כבר שם איתה, בבית, מארחת לה חברה ומנסה להתחמק מהחיידקים. אך בגלל שאין שום חיידקים, נאלצתי לבוא לבית הספר גם ביום השני.
ההרגשה הטובה קצת אבדה מהערך שלה. אבל עדיין הרגשתי טוב בצורה מסויימת.
היום הזה עבר בצורה די משעממת, כנראה בגלל שהילה לא היתה בסביבה. שום דבר מענייו לא קרה, עד הפסקת הצהריים. באותה הפסקה, נגשו אליי שלושה תלמידים. פרצופם לא מוכר, אבל הם טענו שהם מהכיתה שלי, כנראה תלמידים חדשים…

"אז… איך קוראים לך?" שאל אחד, שיערו היה שחור כפחם, ועורו לבן כשלג. "רוני…" עניתי באדישות, אין לי מושג מי הם, מה הם רוצים ממני לעזאזל? "ובת כמה את?" אחד אחר שאל, ושיערו היה חום בהיר. "14… למה? יש סיבה מסויימת לשאלות האלה?" , "לא, רק רצינו להכיר אותך, רוני" בעל שיער הפחם ענה בתוקפניות עדינה. "טוב… הכרתם אותי. עכשיו, אתם יכולים ללכת בקשה?" ניסיתי לגרשם בעדינות, "רגע… אני רוצה להוסיף אותך בפייסבוק" אמר הילד השלישי, שלא דיבר בכלל. מוזר, זה הרגיש כאילו הם תכננו את כל השיחה הזאת, כאילו ידעו מה להגיד ומתי להגיד כל אחד בתורו. "אוקיי… תוסיף: רוני כהן" אמרתי "מרוצה?"
"כן, תודה" הוא אמר כל עוד עיניו שקועות בטלפון, מחפשות את חשבון הפייסבוק שלי.
כשהלימודים הסתיימו, הלכתי לביתה של הילה. סיפרתי לה על המקה עם שלושת הבנים המוזרים, שרצו קצת מידע עליי. "מה! למה אמרת להם!" הוא אמרה בבהלה "אוליי הם יפרצו לך לפייסבוק! אוליי הם יעשו משהו עם השם שלך!"
"מה עובר עלייך! תחשבי בהיגיון!" עניתי בנימת קולה הלחוצה "דבר ראשון איך זה הגיוני שהם יפרצו לי לפייסבוק? יש לי מלא חברים בחשבון הזה, ואף אחד מהם לא פרץ לשם. ודבר שני… מה הם כבר יעשו עם השם שלי? יגידו לכולם שקוראים לי רוני? אז שיגידו… הרוב יודעים את זה במילא". הילה שתקה, לא ידעה מה להגיד. כנראה הבינה שאני צודקת בדבריי. "טוב…" לפתע מצאה כמה מילים "אני לא רוצה להדביק אותך… אני פשוט מאוד חולה" אמרה והשתעלה שיעול מאולץ. "טוב… החלמה מהירה" צחקתי ויצאתי מביתה, אל עבר שלי.
הבית כבר היה מלא באחיי הקטנים, כמו תמיד. הייתי צריכה להאכיל את כולם, לעשות איתם שיעוריי בית. לנקות קצת אחריהם, שגרה אצלנו בבית. כן, לפעמים זה נמאס. אבל מה כבר ביכולתי לעשות? זאת המשפחה שלי.
אבא שלי חזר הבייתה, והוריד ממני את נטל אחיי הקטנים. הצלחתי להתפנות לקצת זמן במחשב. בקשת החברות בפייסבוק מאותו הילד אושרה כבר מצידי דרך הטלפון. אך הייתי חייבת לבדוק מי הוא. השיחה עם שלושת הבנים האלו עוררה בי קצת חשד, וזאת הייתה דרך מצוינת לדעת עם מי דיברתי באמת. נכנסתי לדף שלו, לחצתי על שמו שלא טרחתי אפילו לקרוא. בצורה מוזרה מאוד, כל קיר החשבון של אותו הילד היה ריק. חוץ מתמונה מובנית של הפייסבוק, המיועדת לאדם אנונימי, לא היה לו שום תמונות באלבומי התמונות שלו. 'אוליי הוא פשוט לא מת על הפייסבוק' אמרתי לעצמי. למרות שזה לא היה נראה לי הגיוני, כי המשפט האחרון והיחיד שהחליף איתי כל חייו היה "אני רוצה להוסיף אותך בפייסבוק". אני ציפיתי לאדם שיהיה מכור לפייסבוק בצורה מטורפת, כנראה שלפעמים הדברים הם לא כמו שהם נראים.
לפתע קיבלתי הודעה. ההודעה נשלחה מאותו הילד שביקש ממני את חשבון הפייסבוק שלי. אותו הילד שאני מופתעת לגלות שהחשבון שלו ריק לגמרי. פתחתי את ההודעה וקראתי את תוכנה; 'מחר, תבואי בהפסקה הגדולה אל מאחורי הבניין. יש משהו שאת צריכה לראות'.