דיימונז(שדים)- פרק 37

״היי״ סאם אומר ומתיישב על המיטה שלי.
״היי״ אני מחייכת חלושות.
״את מרגישה יותר טוב?״ הוא שואל בעדינות.
״קצת..״ אני מחייכת אליו.
״תקשיבי…בקשר למקודם עם קטלין, אני מ-״ הוא מתחיל להגיד אבל אני קוטעת אותו.
״אסור לך להצטער. זה נכון.״ אני אומרת בכאב ״מאז שהגעתי…אתה…אתה כל הזמן נפגע וזאת אשמתי, קטלין צדקה סאם, אני סתם פוגעת בך״
״היי״ הוא מעלה לי את הפנים כדי שאני יסתכל בעיניו ״את לא מפריעה לי, להפך,״ הוא שם את ידו על ידי ואני מרגישה צמרמורת ״אני אוהב שאת לידי״
אני שותקת.
״איך נכנסת?״ אני שואלת אותו אחרי שתיקה ארוכה.
״יש לי כמה זכויות כאן״ הוא מחייך אליי.
״אהה״ אני ממלמלת.
״את מוכנה לספר לי מה קרה?״ הוא שואל בשקט.
אני מנידה בראשי ״אני…״ לא זוכרת ״לא יכולה להגיד״ אני אומרת את האמת, ויודעת שאני לא יכולה לשקר לסאם.
״טוב, אם תרצי לדבר אני יהיה איפשהו כאן״ 
״תגיד סאם…איך כולם הגיעו הנה?״ אני שואלת אותו.
״את נעלמת כמה ימים לייל,״ הוא מסביר ״באיזשהו שלב היינו חייבים לספר לקרובים״
״כמה ימים?!״ אני בהלם.
״כן…כמה ימים…״ הוא לא מבין למה אני המומה כל כך ״אני לא יודע מה עשית כל כך הרבה זמן אבל..״
״ומה עם ההורים שלי?״ אני מנסה להעביר נושא. גם במחשבות ״למה הם לא כאן?״
״הם…הם שלחו את איה, הם היו עסוקים מדי״ הוא אומר. ״מצטער.״
אני מרגישה דמעה קטנה זולגת במורד לחיי ״אין לך על מה, זאת לא אשמתך…״
״די אל תבכי, יהיה בסדר״ הוא מחייך אליי.
״כן, אתה צודקת״ אני מוחה את הדמעה ״הם יודעים בכלל מה אנחנו עושים כאן?״
״אנחנו?״ הוא לא מבין.
״הכשפות״ אני מסבירה את עצמי
״אהה״ הוא מגחך במבוכה ״לא, הם חושבים שזה מחנה לימודי״
״מישהו כן יודע?״ אני שואלת בחשש.
״אהה…כן״
״מי?״
״אמנדה די הוציאה את זה ממני״ הוא אומר ואני צוחקת, והוא מתחיל לצחוק גם.
״קשה לעמוד בפני אמנדה״ אני אומרת בחיוך.
״כן, עכשיו אני יודע״ הוא מחייך אליי.
״איפה הם עכשיו באמת?״
״הם במעונות, אנחנו לא עד כדי כך לא מכניסי אורחים״
״נחמד לדעת״ אני מחייכת אליו.