סליחה שלקח לי הרבה זמן להמשיך....עיקובים רצויים=)
והמבינה תבין;)

דיימונז(שדים)- פרק 28

10/07/2011 739 צפיות 3 תגובות
סליחה שלקח לי הרבה זמן להמשיך....עיקובים רצויים=)
והמבינה תבין;)

אני מנסה לעזור לסאם לעמוד, אבל כל הנסיונות כשלים. אני מתחילה להתייאש כשאני שומעת קול לידי,״אמה טאראמה מיטרו לאבאה״, אני מסתכלת למעלה ורואה גבר חסון. הוא מדברת את אותה השפה שהאישה דיברה ואני בוטחת בו. ואני שוב מבינה. הוא אמר ׳אנחנו לקחת חברים שלך׳. הוא מרים את סאם ואני רואה שעוד מישהו מרים את הטייס. אנחנו מתחילים ללכת כשלפתע משהו נופל עליי מהשמיים. בד לבן. אני מורידה אותו ומסתכלת עליו. זאת שמלת טוגה בסגנון יווני. יש לה חגורת זהב מתחת לחזה שבאמצע משובצת אבן חן סגולה. אני מרגישה שהשמלה הזאת שייכת לי. אני מסתכלת לכל הכיוונים וטוחבת את השמלה בתרמיל. אנחנו עולים על הר גבוה. אני הולכת לצד האיש שנושא את סאם. אני מחייכת כשאני רואה את שלוות פניו של סאם בזמן שהוא ישן. אני לא יודעת כמה זמן אנחנו הולכים, אבל אני יודעת שזה הרבה. משום מה הרגליים שלי לא מתעייפות. אני מרגישה כאילו אני בכלל לא הולכת אלא האדמה זזה מתחת לרגליי וגורמת לי להתקדם. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לכפר קטן שמתנשא על ראש ההר. מספיקים לראות את רגעיה האחרונים של שקיעה מרהיבה. הם מכניסים אותי לבקתה קטנה ויוצאים. בבקתה יש מיטה אחת, ארון מתכת קטן, שתי מדפים, שולחן, כיסא וחלון. אני מתיישבת על המיטה ולא עושה כלום חוץ מלחשוב. מייסרת את עצמי על שהנחתי להם לקחת את סאם. כי מי יודע איפה הוא עכשיו. אני ממשיכה לשבת כשמישהו נכנס. סאם. הוא מתיישב לידי ובמשך הרבה זמן אנחנו פשוט שותקים.
״את יודעת איפה אנחנו?״, הוא שואל
אני מנידה בראשי
״זה הבית שלי״, הוא נעמד ומסתכל בחלון,״זה כפר האש״
אני לא עונה.
״סבא שלך רצה שתבואי לפה״
״ואני עדיין רוצה שתהיי פה״, אני שומעת קול לידי ורואה את סבא שלי. אבל עדיין לא מגיבה. אני בהלם מרצף האירועים.
״את יודעת לייל״, סאם מסתובב אליי בפתאומיות ומתיישב לידי,״את מיוחדת״, ידו מלטפת את ידי וכשאני מסתכלת עליה הוא ממהר להזיז אותה,״תני לי לספר לך משהו״, הוא שוב נעמד ומתחיל להסתובב בחלל, כאילו לפני שעה לא היה פצוע,״השבטים לאט לאט גוועו להם, התערבבו עם בני אדם רגילים ועם…לא משנה…״, הוא עוצר את עצמו מלהגיד משהו,״הייתה תקופה קשה, מישהו, או מישהם ניסו לחסל אותנו, אבל אנחנו שרדנו כפי שאת רואה…״, הוא עוצר לרגע,״רוב השבטים התחילו להצטמצם, בעיקר השבט שלך שלא דגל במלחמות ובגלל זה כשהותקף היה קשה לעצור את המתקיפים. השבט שלך כמעט הוכחד, את האחרונה״, הוא מסתכל לראות איך אני יגיב על זה. אבל אני לא מגיבה. אני עדיין שרויה בהלם. אז הוא ממשיך,״השבט ששרד את זה הכי טוב הוא האש. אנחנו שבט תקיף. נלחם. ההפך מהשבט שלך״, אני שומעת כאב בקולו,״כשהתוקפים הגיעו ידענו להשיב מלחמה ועשינו את זה טוב. רק שכשיכולנו לא באנו לעזרת שאר השבטים״, הכאב בקולו גדל,״אני מצטער לייל.״, ואני לא מבינה על מה,״אחרי שהשבט שלי הבין את הנזק שהוא עשה  לשאר בכך שלא עזר להם הוא החליט להקים כפר, כפר שיאחד את כל השבטים ויעזור להם להתקדם, להתאמן, להמשיך את המסורת, לחיות״, הוא מסתכל עליי היטב,״וזה הכפר הזה״
אני עדיין לא מגיבה.
״ו…הייתי רוצה, כמו סבא שלך, שתשארי כאן״, הוא מתיישב לידי ומסתכל היטב בעיניי,״זה המקום היחיד שבו תוכלי באמת לפתח את היכולות שלך ולהגשים את הייעוד שלך״
לא ידעתי שיש לי ייעוד. כשאני לא עונה לו סאם נאנח ויוצא אני רוצה להגידלו שלא יילך אבל קולי לא נשמע לי. אחרי כמה זמן אנשים נכנסים ומתחילים להסביר לי דברים. כשהם נכנסים סבא שלי מתפוגג. אני מבינה שאני אשאר כאן זמן מה. הם אומרים לבוא אחריהם ומובילים אותי לחדר עם עוד שתי בנות. הם מחייכות אליי חיוך ידידותי אבל אני לא סומכת עליהם. אני נזכרת במה שסבא אמר לי,׳תלכי עם סאם לכל מקום׳.
״רק עם סאם״, אני אומרת לפתע ומפתיעה אותי ואותם.


תגובות (3)

כבר חשבתי שאני מתחרפנת,
כל הזמן רק נכנסתי לראות אם המשכת….
כרגיל הסיפור משגע

10/07/2011 20:31

מדהים!

10/07/2011 22:30

איזה מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!
ליייייייייייייייייייייייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה פשוט יפהפהפהפהפה!!!!!1
תמשיכי וכמה שיותר מהר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אל תשאירי אותנו במתח!!!!!!
:))))))))))))))))))))))

11/07/2011 08:21
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך