דיימונז(שדים)- פרק 25

אני מסתובבת בבית רק עוד פעם אחת. רק עוד פעם אחרונה. אני נכנסת לחדר של סבא שלי. אני נשכבת על המיטה ומריחה את הריח שלו.
״אז מה שלומנו היום?״, אני שומעת קול לידי
״אני לא חושבת שמשהו השתנה מלפני רבע שעה, סבא״, אני אומרת לו.
״אה כן?! אז רק לידיעתך הרבה דברים חכולים לקרות בחצי שניה!״, הוא מתגונן,״כמו זה״, הוא נעלם ומופיע בצד השני של החדר,״או זה״, הוא אומר ואני מרגישה בחילה חזקה,״או זה!״, הוא אומר בנימה דרמטית ואני חוזרת להרגיש טוב.
״סבא!״, אני צועקת עליו והוא מצחקק. אין ספק. זה סבא שלי.
אני מסתובבת בחדר כשהיד שלי נעצרת על ארון הבגדים. אני פותחת אותו. כל הבגדים שאני רואה שם גורמים לי להזכר כמה אני מתגעגעת לימים שהוא היה חי. לפתע אמי רואה את הבגדים של סבתא שלי ומרגישה צביטה בלב. לא הכרתי אותה. היא מתה כשהייתי בת שנה. אמרו לי שהיא הייתה חולה מאוד ולפני שהיא מתה היא מלמלה עליי כל מיני מילים מוזרות. אני תוהה מה היה קורה לו היינו מכירות.
״אני בטוח שהיא הייתה אוהבת אותך״, אני מרגישה את סבא לידי. אני מרגישה איך דמעה סוררת מבצבצת בעין שלי.״יהיה בסדר, אנדי״, הוא מחבק אותי ומלטף לי את הראש,״ממה את כל כך פוחדת?״
אני לא יודעת. אני כל הזמן מנסה למצוא מסתור, מקום מוגן שבו ארגיש בטוח אבל למה? את התשובה לזה אני לא יודעת. אנני עוברת על הגדים בידי, נושמת את הריחות שלהם. לפתע אני נעצרת על ז׳קט עור. אני מוציאה אותו מהארון ומסתכל עליו. הוא נראה לי מוכר. מאוד מוכר. הבעיה שאני לא מצליחה להזכר מאיפה. הז׳קט נופל לי מהיד ואני מתכופפת להרים אותו. לפתא אני רואה חבילה שעליה רשום בפתק ׳לאנדי׳. אני לוקחת את החבילה ופותחת אותה. בפנים יש תרמיל ישן בצבע חום.
״לייל?״, אני שומעת את סאם קורא לי מבחוץ,״אנחנו צריכים לחזור לפני שיחשיך״
״אני כבר באה״, אני צועקת לעברו וקמה. אני שמה בתרמיל את הז׳קט ונעליים שהיו של סבא שלי. אני הולכת לחדר שהיה שלי ושמה את מה-מה גם בתרמיל. אני באה ללכת כשרוח פרצים פותחת את הארון ושמלה קטנה מתעופפת ממנו אל הרצפה. אני מתקרבת אליה. זאת שמלה שכבות כסופה. אני מרגישה שהיא חשובה ושמה גם אותה בתרמיל. 
״לייל!״, אני שומעת את סאם קורא לי 
״באה״, אני רצה אליו,״מה קרה?״
״יש סופה שמתקרבת והטייס אומר שאם לא נצא עכשיו סביר להניח שלא נצא מפה בחיים״, הוא מסביר תוך כדי ריצה לעבר המטוס
״זה מעודד…״, אני ממלמלת ואנחנו עולים למטוס. אנחנו עולים לאוויר במהירות ומתחילים לטוס.
״סאם…״, אני אומרת בשקט
״מה?״
״יש לי הרגשה רעה״
הוא מסתכל עליי במבט מבין ומעודד,״יהיה בסדר, את תראי״, הוא אומר ומלטף לי את היד.
ואז הטורנדו מסיג אותנו.