דיימונז(שדים)- פרק 23

אני מתיישבת ליד סאם. אני חוששת ממה מצפה לי כשנגיע. במקום שאליו אנחנו טסים לא הייתי שנים. כנראה שהחשש שלי נראה גם כלפי חוץ כי סאם מחזיק לי את היד,״יהיה בסדר״, הוא אומר בקול בטוח שמרגיע אותי. אני מחייכת אליו חיוך קטן ומתוח. המטוס מתחיל להמריא ואנחנו מתקרבים אל איי הבאהמה. השעות חולפות וסאם נרדם. אני מסתכלת עליו. מאז שגיליתי לו מה קרה הוא ואני התקרבנו. הוא סיפר לי שהוא כשף אש. הוא אמר שיש לו עוד דברים לספר לי אבל שאצטרך לחכות. קודם כל נלך לבית של סבא שלי. זה היה רעיון שלו. אני כל כך פוחדת מהרגע הזה. מטוס מתחיל להתנדנד עד שהוא נוחת על שטח שלא כשיר כבר כמה שנים.
״חכה כאן״, אני אומרת לטייס ויוצאת עם סאם. אנחנו מתחילים לסייר בחורבות של מה שהיה פעם שיא התיירות. 
״זה כאן״, אני אומרת כשאנחנו מגיעים לבית שנמצא ממש על הים
״כשאת מוכנה״, הוא לוחץ את ידי בעידוד
אני נושמת עמוק ואנחנו נכנסים פנימה. הדבר הראשון שאני עושה הוא להשתעל. האבק נמצא בכל מקום. וחושך. הכל חשוך. אני מגששת בידי את הקיר. מחפשת את המתג של האור. לבסוף אני מוצאת אותו והאור נדלק. אני עוזבת את סאם ומתחילה לסייר בבית לבד. זכרונות צצים בי כל שנייה. אני וסבא מבשלים והאוכל נשרף. אני וסבא משחקים בחוץ בפריזבי שמגמר בזה ששנינו מתנשמים בכבדות על החול אחרי שק קמח ארוך. סבא קורא לי סיפור לפני השינה. סבא. לפתע אני רואה חדר מוכר. אניי נכנסת לחדר שהיה פעם שלי. אני מתיישבת על המיטה המוכרת. המיטה שרק בגלל התמשיכי שחרוט בה הגעתי שוב. יש שם עדיין את מהמה, בובת כבשה שסבא נתן לי במתנה. אני מחבקת אותה ונשענת על הקיר. עדיין יש לה את הריח של סבא. לפתע אני שמה לב שיש בה משהו קשוח. אני פותחת את החלק האחורי שלה ומגלה מכתב. מכתב בשבילי. אני פותחת אותו וסאם בדיוק מגיע. הוא נעמד לידי ולא אומר מילה. אני פותחת ברעד את המכתב וקוראת-
״אנדי היקרה,״
אני מרגישה את הדמעות זולגות במורד הלחיים שלי. הוא תמיד קרא לי אנדי. כבר שכחתי מזה. אני מרגישה יד מנחמת על כתפי ומתחילה לבכות. סאם מתיישב לידי בזהירות ומחבק אותי בשיא העדינות. ״שנמשיך?״, הוא שואל בשקט כשאני נרגעת. אני מהנהנת בראשי והוא קורא את השאר,
״אני מניח שאם את קוראת את המכתב כבר עברו כמה שנים ממותי. אני מקווה שאת עדיין ילדה טובה ומתאמנת על כשפות מים״, אני מהנהנת בראשי למרות שהוא לא נמצא פה,״בכל אופן, אי מניח שאמא שלך לא נתנה לך את הדברים שהורשתי לך אז אני יגלה לך סוד. הם אף פעם לא הגיעו לידיים של אמא שלך. הם מוחבאים בבית הזה. אני מצטער מראש אם זה יהיה קצת קשה פשוט את יודעת, בטיחות״, אני שומעת את הקול שלו בראשי,״בהצלחה בהמשך!״
סאם מסתכל עליי כמה רגעים,״שנמשיך?״, הוא שואל בעדינות
״אה אה״, אני מהנהנת בראשי והוא מושך אותי לעמידה,״בוא״, אניי אומרת לו והולכת לכיוון המרפסת. אני נגשת לחלק שכבר נוגע במים ומתכופפת. אניי מתחילה למלמל שיר שסבא לימד אותי. אני עושה צעדים ימינה. שתיים שמאלה. גלגול אחד ישר ומסתכלת על קורת העץ שמתחתיי. יש עליה סמל של שבט המים. ציור של ילדה קטנה. ציור שלי. אני יוצרת מים על האצבעות שלי ועוברת על הציור. קורת העץ נפתחת ואני מוציאה מבפנים ספר ישן לתדהמתו של סאם.
״א..את..כאילו…ע..עשי..״, הוא מגמגם ומצביע עליי ועל הרצפה. התדהמה שלו מצחיקה אותי,״בוא כבר״, אני צוחקת ומושכת אותו פנימה. אנחנו מתיישבים על ספה ישנה. אני פותחת את הספר וקוראת,״אנדי היקרה! אני מקווה שלא היה לך קשה למצוא את הספר כי כמו שאני מכיר אותך זה אמור להיות ממש קל״, אני מחייכת קלושות,״בכל אופן הספר הזה כאן נועד להסביר לך עלהכשפים לסוגם. כשאת גומרת לקרוא עדיף שתלכי לפאלקו, כשף אש דגול שהוא גם חברי הטוב. אני מקווה שאת זוכרת לאותו אבל לכל מקרה הוא גר במחנה מבודד של כשפי אש. כל מה שאת צריכה לעשות כדי להגיע זה לקרוא בשם אל האש,שעל שמו פאלקו נקרא,׳פאלקונר׳. שמש בשפת השמש רם זה משנה לך…אז..איפה היינו?״, כל הסגנון הזה מתאים לסבא שלי. שהוא כותב ככה אני מרגישה כאילו הוא כאן לצידי,״כן, נזכרתי! או שפשוט עליתי למעלה אבל בשתי המקרים אני צריך לחזור לעיקר שהוא- את חייבת להתאמן!״,וככה נגמר המכתב. אני מסתכלת על סאם במבט שואל אבל הוא מסיט מהר את המבט. הוא נראה רציני. אני מתחילה לדפדף בספר…
׳הקדמה,
בטבע חיו ארבעה שבטים, הם היסודות, מים, אדמה, אש, אוויר.
השבטים חיו להם בשלווה ושלום אחד עם השני. עם הזמן התפלגו השבטים בתוך עצמם. הצעירים רצו קדמה, לפתח את היכולות לעומת הזקנים, שחששו מהיכולות החדשות והעדיפו להשאר כמו שהם בביטחון. כך נוצרו שלושה שבטים חדשים כשהאוויר נשאר אחד. 
משבט האש נוצר שבט הברקים, משבט האדמה נוצר שבט המתכות ומשבט במים נוצר שבט הדמים.עם הזמן נשכחה יכולת כישוף היסוד של השבטים החדשים.׳, אני ממשיכה לדפדף כמה עמודים כשאניי מגיעה להסבר קצר על השבטים שנוצרו,׳ברקים-׳, טוב נו זה ברור..אני עוברת לשורה הבאה,׳מתכות-׳, גם ברור…אני עוברת לשבט שהיה פעם חלק משלי,׳דמים- השבט שולט בסובב אותו בעזרת המים שבתוכו. בבני אדם בעזרת הדם, בצמחים, בעזרת המים ודומה בדומם.׳, סאם כל הזמן מסתכל עליי בריכוז ואני מרגישה את החמימות המוכרת לי היטב,׳וואן- גארד-׳
״בואי נעזוב לרגע את הספר״, סאם סוגר את הספר ומקים אותי,״בואי נלך…״
״לאן?״, אני שואלת אותו אבל הוא לא עונה לי,״אנחנו נחזור?״, הוא מהנהן בראשו ואני נרגעת.
אנחנו בקושי הולכים דקה כשהוא נעצר מול קבר. הקבר של סבא שלי.
״אני ישאיר אותך לבד…״, הוא אומר בקול מעודד והולך חזרה לבית.
״סבא…״, אני אומרתת בשקט ומתיישבת מול הקבר,״הלוואי שהיית פה…״, אני ממלמלת והדמעות מתחילות לזלוג על פניי. אני מרגישה שאני צריכה להראות לו שהייתי פה. מין צורך פנימי שלי. אני מתחילה להזיז את הידיים ומרגישה שוב את העקצוץ המדגדג בידיים. אותו עקצוץ כמו שעשיתי ששלטתי בדמם של דילן וטד. אני קוטפת פרח נבול ושמה אותו על המצבה של סבא. אניי מתחילה לעשות תנועות עם הידיים והפרח מתחיל ללבלב שוב. הוא נראה יפה. חי. אני שמה אבן על הקבר, זכר לזה שהייתי פה. אני מתרוממת ונותנת למחשבות שלי לדבר איתו, עם סבא,׳הלוואי שהיית פה…אנ…אניי כל כך מצטערת שלא אמרתי משהו בהלוויה שלך…׳, מכל התחושות שלי החזקה היא הרצון שסבא שוב יחיה. שיוכל להגיד מה לעשות. לכוון אותי. אני מתחילה להרגיש כוח מוזר ממלא אותי. נותן לי הרגשה טובה. אני מנשקת את המצבה ובא ללכת כשלפתע קול נשמע מאחורי,״אנדי חכי״, אני מסתובבת ורואה את סבא שלי.