דיימונז(שדים)- פרק 22

האור מקיף אותי לשנייה ואז נעלם. אני מוצאת את עצמי על הרצפה בדיוק כמו שעזבתי אותה. אני מתרוממת וחוזרת ליפול. הסחרחורת שתוקפת אותי לא נותנת לי מפלט. אני מחכה עד שההרגשה שלי תשתפר. כשזה קורה אני נעמדת מחדש ומתחילה ללכת לכיוון במטבח כשאני עוברת מהחזקת חפץ אחד לאחר. אני מגיעה למטבח ומתחילה לחפש כוס מים. אני פותחת ארונות וטורקת אותם. אני מתחילה להרגיש כמו שיכורה. או מסוממת. העולם מתחיל להטשטש מולי ואני נמרחת על השיש.
״לייל אנדה קלייט?״, אני שומעת קול מאחורי ומסתובבת בבהלה. טעות שלי. אני עושה את זה יותר מדי מהר ונופלת על הרצפה.
״או״, אני מחייכת לעבר הדובר חיוך מטומטם,״היי איה״
״מה את עושה כאן בשעה כזאת?״, היא שואלת אותי בתדהמה ומושיטה לי יד,״ומה עשית לעצמך?״
״מה עשיתי לעצמי?״, אני לא מבינה. היא מכוונת את ראשי לעבר מראת המטבח הגדולה
״אההה״, אני ממלמלת וממששת את שערי שמסופר מדורג עם פס ארוך ומתמשך בצד,״את מתכוונת לזה…לא יודעת! קמתי וזה היה ככה!״, אני ממשיכה לחייך את החיוך הדבילי הזה.
״שתית?״, איה מסתכלת במבט חוקר
״לא!״, אני אומרת בקול קליל ומתחילה ללכת בזיג-זג לעבר המקרר. אני פותחת את המקרר ומוציאה קנקן מים קרים. אני פותחת פה כלפי מעלה ושופכת את המים אליו. מחצית מהמים מגיעים באמת למקום המתוכנן והשאר נשפכים עליי
״לייל אנדה קלייט!״, איה מסתכלת עליי במבט המום.
״אה אה״, אני מצחחקת 
״בואי נכניס אותך למיטה״, היא אומרת ומוליכה אותי לחדרי. היא מחליפה לי לפיג׳מה יבשה ומשכיבה אותי במיטה,״לילה טוב נסיכה קטנה שלי״, היא לוחשתלי בחיבה ובאה לצאת כשאני תופסת בידה,״ אל תלכי איה!״, אני מתחילה לייבב,״אל תעזבי אותי לבד!״
״טוב…״, איה שמופתעת ממני בפעם האלף הלילה מתיישבת לידי,״עת מוכנה לספר לי מה קרה?״, היא שואלת בדאגה אמיתית
״כלום״, אני מושכת את כתפיי
״לייל אנד-״, היא מתחילה להגיד כשאני קוטעת אותה,״אני לא יודעת מה קרה טוב?!״, אני צועקת עליה,״מאושרת עכשיו?!״
״טוב…״, היא נבהלת ממני
״אני פשוט לא רוצה שהם יבואו…״, אני אומרת כשאני נרגעת
״הם?״
״אה אה״, אני מהנהנת בראשי,״ה-ם״
״ומי זה הם?״, היא שואלת בדאגה. כנראה חשבה שפגעו בי.
״לא יודעת״, אני חוזרת לקול השטותי
״לייל״, היא אומרת לי בקול מרגיע,״ אני רוצה לעזור לך, אבל בשביל זה את חייבת לעזור לי קודם, טוב?״
״טוב״, אני אומרת כמו ילדה קטנה
״מה בדיוק קרה הערב?״, אני שומעת את הקול שלה במעומעם בזמן שאני כבר נודדת למחוזות השינה.
״לייל״, אני שומעת קול עליז ומישהו לוחץ לי את היד בהתרגשות,״כמה טוב שהגעת! שנתחיל?״
פתאום הכל נהיה בהיר ואני מוצאת את עצמי על ספה של פסיכולוג״
״כן, לייל״, אני שומעת קול משום מקום,״מה את עושה פה?״
״אהה״, אני ממלמלת,״לא יודעת…פשוט…אתה יודע…זה חלום…אני לא בדיוק שולטת בו…״
״אהה…אוקיי״, הוא נשמע מאוכזב,״אבל אולי יש משהו שאת בכל זאת רוצה לדבר עליו?״
״לא…״
״בטוחה שאת לא רוצה לדבר על מה שקרה לך ועל תחושות הבלבול שלך בעקבות זה והרצון העז שלך לספר על זה למישהו״, הוא אומר בדיוק את מה שאני מרגישה בפחות משתי שניות
״איך אתה יודע?״, אני קוראת לאוויר
״אני התת-מודע שלך״. הוא אומר בקול מרגיע,״אז סביר להניח שאני יידע…״
״אה..טוב…״
״אז בואי נחזור לנושא השיחה״, הוא ממשיך,״למי את חושבת לספר על זה?״
״לא יודעת…״, אני ממלמלת
״אז בואי נלך על שאלת עזר״, הוא עוצר שנייה לפני שהוא ממשיך,״למה את חושבת שזה קשור?״
״לא יודעת..״, אני מתרצת
״אני חושב שאת יודעת״, הוא אומר בקול משכנע,״את חושבת שזה קשור לכוחות שלך!״
״איך ידעת את זה?״
״אני התת-מודע שלך, מתוקה״
״אז…כן אני מניחה שזה קשור לכשפות מים ולעובדה שכישפתי אש במסיבה וכל הדברים האלה שאני יכולה לעשות…״
״ומי הכי קשור לזה?״, הוא נשמע מעוניין
״אהה…אני מניחה ש…״, אני מנסה לחשוב,״סאם? כן, סאם! מחר אני יילך לספר על זה לסאם!״