דיימונז(שדים)- פרק 21

אני מתעוררת ומוצאת את עצמי החדר שלי. יותר נכון איפה שאמור להיות החדר שלי. במקום הקירות ומה שבתוכם אין כלום. רק החול. הכל סביבי בגווני סגול כהה-שחור. אני נעמדת ומתחילה ללכת לכיוון הים שמולי. כל הבית שלי, ובתי השכונה כמו נמחקו. אני יודעת שאני נמצאת במקום שבו הם אמורים להיות אבל המלא שם. אני מסתכלת למטה ופולטת צרחה. הרגליים שלי חצי שקופות. אני מסתכלת על הידיים ושאר הגוף ומגלה שגם חצי שקופים. אני נופלת על הרצפה המומה. מה קורה לי לעזאזל? אני מנסה לעקל את המצב ולבסוף נעמדת וחוזרת ללכת לכיוון הים. המים. המקום היליד שאני מרגישה בו בטוחה. אני מגיעה למים ולפתע רואה קווי מתאר לבנים של דולפין שוחים במים.
״דיימון?״, אני קוראת אליו בחוסר אמון. הוא מגיב לקריאה שלי ואני רצה לקראתו,״דיימון! מה הולך כאן?!״, אני מחבקת אותו ועוצמת עיניים. נאבקת בחמימות רגעית. לפתע אניי מרגישה שהוא זז. גדל. אני פוקחת עיניים במהירות והולכת שלושה צעדים אחורה. אני צופה בו המומה כשהוא משנה צורה לבן אדם. כלומר לקווי מתאר של בן אדם. למרות שזה רק קווי מתאר הם די מזכירים את דילן.
״מה את עושה פה?״, הוא שואל אותי בדאגה. כן, זה הקול של דילן.
 אני נשארת להביט בו המומה ולמרות כל הניסיונות שלי להוציא קול אני לא מצליחה. לפתע נשמעים קולות מאחורי והוא תוחב אותי למתחת המים.
״26738״, אני שומעת קול תקיף מתחת למים, ״מה אתה עושה פה?!״
״אה..אני באתי לפה…כי..כי…״, הוא מנסה למצוא תירוץ.
״כי!״, הקול האחר נהיה יותר תקיף
״אתה יודע שאני צריך לעשות את המשימה שלי על הצד הטוב ביותר וחשבתי ש…אתה יודע,״ הוא ממשיך לתרץ,״זה איזור הבית שלה, אז זה מאוד יעזור שאני יהיה כאן ויחכה עד שהיא תגיע הביתה…כן! תגיע הביתה!״
אני מסתכלת עליהם מתחת למים וגם בטשטוש הזה אפשר לראות את החוסר אמון של כמפקד ב26738.״אם היית עושה את הדרוש עלייך ממזמן לא היית צריך לחכות עכשיו שהיא תגיע הביתה!״ הוא נובח עליו.
״כן, המפקד״, מצטנע 26738,״אתה לגמרי צודק! אני ממש מצטער על מה שעשיתי!״
המפקד נראה מופתע מזה ומתחיל להתרחק תוך כדי פליטות אהבה עצמית.
״מה את עושה כאן?!״,הוא ממשיך לתחקר אותי
״א…אני לא יודעת…״, אני אומרת ומנסה להיחלץ מאחיזתו,״תעזוב אותי!״
״אין לנו זמן לזה א-״, הוא צועק אבל משתתק ודוחף אותי חזרה למים כשמישהו עובר.״את לא מבינה?!״, הוא גומר את המשפט כשנהיה שקט. טון הדיבור שלו גורם לי להבין שזה רציני. אני משתתקת והוא פולט ׳תודה לאל׳. הוא מתחיל להזיז את הידיים ולמלמל משהו בלתי מובן.
״מה אתה עושה?״, אני שואלת אותו.
הוא לא עונה אבל לפתע המים מתחילים להתעוות ונפתח פתח עגול של אור. וכשאני אומרת אור אני מתכוונת לאור ממש חזק וזהוב. 
״מה זה?״, אני שואלת בחשש כשהוא דוחף אותי לכיוונו.
״תעברי כבר!״, הוא צועק עליי ואני נופלת לאור שמימי.