דיו עט על האצבעות

'טוב, יומני היקר,
אני כבר בשנה האחרונה לתיכון, ואחרי רגשות עזים שנמשכו שנה וחצי, אני, ניקול סקרלט אדמס, הודתי… אני לסבית.'
היא סגרה את היומן והתיישבה על השטיח הורוד שבחדרה. לא היה לה עוד מה לפרט, מה היא כבר הייתה יכולה לפרט? יש לה חיים נהדרים, טוב… חוץ מזה שאביה עזב אותה ואת אימה כשגילה על זה לפני כשבוע בערך. הוא האשים את לולה אדמס, אימה של ניקול, בכך שחינכה אותה בצורה שגויה ובגלל זה "היא יצאה פריקית". כך אמר לפני שעזב. אימא שלה די הנתנקה ממנה כי היא עדיין אוהבת את בעלה לשעבר, ומאשימה את ביתה במה שקרה. ובשביל לתקן את ניקול, את מה שאי-אפשר ואין לתקן, היא שולחת אותה פעם בשבוע, כל ימי רביעי, לפסיכולוג שינסה ל"סדר אותה". אבל חוץ מהשנאה המשפחתית, יש לה חיים נהדרים. לפחות היא יפה. היא תמיד התעודדה בזה, שהיא יפה. היא קלעה את שיערה הבלונדיני הצבוע לצמה והחליפה את הגופייה השחורה, הצמודה והחושפנית והחצאית האפורה הארוכה לכותונת לילה ורדרדה. היא התיישבה מול שידת האיפור שלה והחלה להוריד את האיפור מפניה. ומתחת לפני הכל, היא לא הייתה צריכה את האיפור. עם עור בהיר כמו שלה, שפתיים אדומות מטבען ועיניים כחולות עמוקות… האיפור רק הוסיף ליופיה הטבעי.
היא הסתכלה מבעד למראה על קיר הציורים שלה. קיר גדול מוכתם בכתמי צבע ועליו מסגרות עץ השומרות על ציורי נוף, אנשים וכו'. מעשה ידיה של ניקול. הטלפון שלה רטט מבעד לחצאית שלבשה מקודם. כנראה שכחה להוציא אותו.
'אפשר לבוא?' זה היה החבר שלה שסימס לה. היא הוציאה את היומן שלה מציפית הכרית שלה, המחבוא הסודי.
'לא הייתי כנה במיוחד, סיפרתי רק למשפחה, אבל… אני לא יכולה לעשות את זה לדני. אני מחבבת אותו, והוא אותי. אמנם לא באותה צורה, אבל עדיין. אני פשוט לא רואה את עצמי עושה את זה.'
היא הסתכלה על קולאז' התמונות שהכינה במחשב שהיה תלוי מעל מיטתה. תמונות עם חברתה הטובה ביותר, מיטסי, בעלת השיער בצבעים שונים. תמונות עם דני, ותמונות עם שניהם. הם היו החברים הכי טובים מאז ומתמיד. ואם היא תיפרד ממנו, הכל ייהרס. החבורה הקטנה שנבנתה במשך הרבה שנים תתפרק. היא לא ענתה להודעת הטקסט ששלח לה. היא פתחה את דלת חדרה הלבנה וצעקה אל הסלון שהיה בקומה מתחתיה, "לילה טוב, אימא!" אך ידעה שלא תקבל תשובה. היא סגרה את דלתה ונפלה על מיטתה.
'מחר יום ראשון, מחר אני אצטרך ללכת לכנסייה המזורגגת הזאת למרות שהאלוהים שלי ברא אותי אחרת, ואמר לכולם שזה לא נכון דרך הספר המחורבן הזה שלו.' היא סגרה את היומן בפעם האחרונה וזרקה אותו על הרצפה. דמעות ירדו מעיניה וחשבה היא שככה זה יהיה. כל יום יסתיים בבכי על מיטה זוגית, וניקול היחידה שתישן עליה. אבל היא יודעת, היא חייבת לספר. זאת מי שהיא, ואין לה שום סיבה להתבייש.
למרות שהיא כן.
מה דני יגיד? מה מיטסי תגיד?
אבל לפני שהיו לה על שתי השאלות האלה תשובות, היא נרדמה בשינה חזקה, סבוכה בין דמעות וכריות, ודיו של עט על האצבעות.