דומינו (פרק ב')

אחרי שעה נסיעה באוטו , ללא טלפונים , ללא מוזיקה או חדשות , רק אני עם עצמי..
התחלתי להריץ מחשבות.
החלטתי להגדיר לעצמי את השאלות שאליהם יצאתי לחפש תשובות.
אחרי אין ספור מחשבות הגדרתי לעצמי את צמד השאלות הבאות:
אם באנו לעולם בשביל למות למה אנו חיים?
אם באנו לחיות למה מתים?
חשבתי לעצמי : בן אדם צובר ניסיון במשך שנות חייו , בעקבות הניסיון באה גם החכמה (שאין חכם כבעל ניסיון) , עובר חוויות אין ספור , מגדל ילדים , לעיתים נכדים ,למעשה בגיל 70-80 זה בדיוק הזמן להתחיל לחיות את החיים בצורה נכונה אחרי שלמד במשך חייו הכל.
המשכתי לחשוב: אם באתי לכאן לחיות חיים כאלו הרי שבדיוק ברגע שאני מוכשר להתחיל לחיות את החיים אני אמור למות (גיל המוות הממוצע הוא 70).
הרי בן אדם שהמטרה שלו היא להיות עורך דין לדוגמה , לומד מס' שנים , אח"כ עושה סטאז' ואחרי כל אלו , כשהוא מוכשר , מתחיל לעבוד כעורך דין.
אז אם ככה לא ייתכן שהמטרה שאני כאן היא לחיות חיים כאלו .. הרי בדיוק שהוכשרתי אני אמור למות..
הגעתי לצומת גולני.
סה"כ אני מסכם את ההתקדמות שלי יפה מאוד , אני רק בנסיעה למנרה וכבר הגעתי לתובנות ברורות שלא באתי לעולם הזה בשביל לאכול , לשתות , להתחתן , להביא ילדים , להנות , לקרוא , לשחק וכו'…
השאלה המתבקשת הבאה: אז למה אני פה?
עשיתי עצירה בצומת גולני לא בשביל לאכול ולשתות אלא בשביל להתבונן.