דובדבנים בשלכת (חלק 2)

״איחרת״.
״זה חדש לך…?״ היא הרימה גבה.
״לא באמת״ השיב בציניות.
קלואי צעדה מולו בקלילות, חצי הולכת חצי מדלגת.
״חם פה.״
״תגידי תודה, בחוץ זה מרגיש כמו הקוטב הצפוני אחרי עידן הקרח״.
היא בחנה אותו במבט של 'מה יש לך על הבוקר יא כבד׳.
היא הסירה מעליה את מעיל הפרווה שלה וזרקה אותו על הכיסא ליד.
״אספרסו קצר בבקשה״ היא אמרה למלצרית תוך כדי שהיא מתיישבת מול הנרי.

לדקה אחת היתה דממה והם הביטו אחד בשניה.

״אתה נראה עייף״.
״די באמת״?
״יאפ….״

שתיקה.

״מה יש לך על הבוקר היום? מה לעזאזל השתנה?״ היא הסתכלה עליו בעיניים ירוקות, בוחנות. העיניים שהוא כל כך אוהב.

קלואי בחורה מרשימה בסך הכל.
26. מהפרברים המשורטטים של לוס אנג׳לס. איזור פומונה. בדומה להנרי, גם לה לא היה חסר יותר מדי בחיים.
גדלה בבית פרטי דו קומתי. גראז׳ כפול, בייסמנט, בריכה ענקית מאחורי הבית. בת שלישית ואחרונה במשפחה, אז באופן טבעי קיבלה יחס של פרינססה.
אבל בשונה מהנרי, היא עברה תיכון בהצטיינות והתקבלה לקולג׳ בזכות טבלת ציונים מושחזת במיוחד.
המרצים שלה התחננו שתמשיך לתואר השני, אבל קלואי העדיפה לקחת הפסקה מהלימודים. היא הרגישה שהחיים שלה, יפים ככל שיהיו, קמלים אל מול הררי החוברות והספרים באקדמיה. נוסחאות המתמטיקה המורכבות שאותם כל כך אהבה הפכו לנעלמים חסרי פנים בשבילה.
מבחנות הכימיה הצבעוניות איימו להטביע אותה בים קודר של בדידות.

היא לא רצתה את כל זה.
היא רצתה ללכת. להספיק עוד רגע בחיים.
עוד רגע שלא מושפע מטבלה סטטיסטית כזו או אחרת, מציון גבוה לציון מעל לממוצע.
אז היא פרשה. הבטיחה לעצמה שתחזור מתישהו, אבל ההבטחה ננעלה עמוק בארון, מחכה ליום שבו תגאל אותה.

הוא הקיץ מהרהוריו.
״עזבי, קלואי.״
״אני באמת דואגת…״
הוא הדליק עוד סיגריה.

״זה כלום״.

״מבטיח?״

הוא חייך חיוך קלוש. מאוד.
״אני לא מבטיח כלום…״
הוא שאף לאיטו והסתכל על הלקוחות שהתחילו לזרום בעצלנות אל תוך החנות.
״סיגריה?״ הוא שלף את הקופסא להציע לה.
״אני רוצה לנסות לא לעשן היום בכלל״ היא חייכה. ״תודה״.
״אנחנו נמות בכל אופן, מה זה משנה מתי?״ הוא צחק והחזיר את הקופסא לכיס הג׳קט שלו.
היא חייכה בתגובה. חיוך קלוש. אבל חיוך.