דברים שאני לא כל כך אוהבת – חלק ה'

שלום ישב במטבח ואכל חמוציות מתוך קערת חרסינה חומה. חמוציות עושות לשלום טוב במערכת העיכול. הוא לא מת על הטעם, אבל מה לעשות לפעמים בחיים צריך להתפשר, כמו בפעם ההיא שאשתו גררה אותו למסעדה שחברה המליצה לה, בגלל שמכינים שם לחם כוסמין מעולה. כוס- אומו, לא התחשק לו לאכול לחם עם כוסמין וסובין וסיבית ועוד כל מיני דברים שמכינים מהם נסורת אבל הוא אוהב את אשתו רייצ'ל, שזה בעצם רחל, כי ההורים שלה נסעו באמצע שנות השמונים, מיד אחרי שהתחתנו לארצות הברית ורחל, רייצ'ל, נולדה שם. מעניין לדעת ממה מכינים שם את הלחם? בקיצור הוא רוצה לעשות לה טוב ומה שרייצ'ל מבקשת, שלום עושה. גם ככה הוא מרגיש רע בגלל שהוא לא מספר לה במה הוא באמת עובד.
"אני עובד בחברת אבטחה, רייצ'ל, בגלל זה אני צריך את האקדח והשכפץ, את מבינה?".
"ומה זה שלומי?" רייצ'ל מרימה גליל מתכתי, שהיה מונח על המיטה שלהם רגע לפני ששלום מצמיד אותו לאקדח, ומתבוננת בו תוך כדי סיבובו.
"זה משתיק קול, בחברת אבטחה לא רוצים להפחיד את הציבור" האקדח מוכן ושלום מכניס אותו לחלק האחורי של מכנסיו.
"שלומי, מאמי, אני דואגת לך, לא רוצה שיקרה לך מה שקרה למוטי האחיין שלי" העצב והצער משתקפים בעיניה.
"מוטי התחבר לאנשים הלא נכונים, בגלל זה קרה מה שקרה. אני בסה"כ שומר, בקיצור הכול בסדר כפרה שלי" הוא ניגש לחבק אותה.
"רייצ'ל, יש מה לחבק, אהה?" שלום מקניט אותה.
"אתה קורא לי שמנה? תיזהר ממני למה אני מתחילה דיאטה ממחר וכל המקרר שלנו מתמלא רק בעלים. נראה אותך מסתדר".
"למה ככה? אמרתי לך משהו רע? אני אוהב אותך ככה עם כל התוספות" שלום קורץ לה ויוצא במהירות מהחדר.
"אין לך למה לחזור היום הביתה. לך תאכל אצל אמא שלך" רייצ'ל צועקת לו מהחדר.

כמה שהוא אוהב אותה, אפילו שהיא מכריחה אותו לאכול אוכל של ארנבות ותכל'ס לא יוצא מזה כלום. היא לא נהיית יותר רזה, להיפך. הכי חשוב שהוא מרוויח לא רע בעבודה אצל מר חזות, גם אם היא לפעמים קצת "מלוכלכת". רייצ'ל חיה כמו מלכה וגם לשתי הבנות הקטנות שלו – הנסיכות: ליאל ותהל לא חסר כלום.
שלום הוא, נאמר בעדינות, גדול ממדים והבעת הפנים שלו כמעט ולא משתנה במצבים שונים ומגוונים, בגלל זה לא שמים לב לזה שהיום הוא מתרגש מאוד, אולי זה גם בגלל החמוציות שהוא מכריח את עצמו לאכול. הוא מתרגש בגלל שהיום סוף כל סוף יהיה קצת אקשן פה בבית, מגיעה החבילה עם ה"חומר" שמר חזות מחכה לו והם ילכו למעבדה, יחלקו לאריזות קטנות וימסרו אותן.
למען האמת, אין לו, לשלום, שום מושג מה זה החומר הזה ולמה צריך אותו, הרי מר חזות לא מתעסק עם סחר בסמים – הוא אמר שזה הקו האדום שלו, אבל כנראה שככה עדיף, כמה שפחות לדעת יותר טוב לכולם.
***
"שאלתי, מה את עושה?" הגרסה המזרחית של פרנקנשטיין חזרה על השאלה.
"מה??" שאלתי בקול רם. "אני לא שומעת כל כך טוב" המשכתי לדבר בקול מוגזם ורם. "חיפשתי את השירותים בקומה למטה ולא מצאתי, אז עליתי לקומה העליונה לחפש ואני נשבעת ששמעתי קול של ילד קורא לי" הדגמתי עם ידיי בתיאטרליות.
ידו של המאבטח הייתה על כתפי וריתקה אותי בחוזקה למקומי.
"על איזה ילד את מדברת? הבן של מר חזות בגן ואחר כך אצל אמא שלו, הוא חוזר רק בערב" המאבטח השתתק בין רגע , קלט את הטעות במסירת מידע עודף ובאותו רגע ממש נשמעה קריאה שהייתה ככל הנראה מכוונת אליו.
"אבי, איפה אתה? המשלוח פה" שלום, הלוחש לחמוציות צעק מן הקומה התחתונה.
"בואי איתי, אני אראה לך איפה השירותים, את לא מסתובבת פה יותר לבד".
"אני לא שומעת אותך, תדבר יותר חזק" המשכתי לשמור על הפאסון.
"אני לא יודע מה הבעיה שלך, אבל קודם שדיברת אתנו למטה שמעת מצויין" החושים של אבי כנראה קצת יותר מחודדים ממה שחשבתי.
"יש לי טנטון פועם באזניים, לפעמים אני שומעת ולפעמים פחות" נזכרתי בחברה שבילתה יותר מדי במועדנים בצעירותה.
הוא הסתכל עליי בחשדנות, סרק אותי מכף רגל ועד ראש, מנסה לזהות סימני טנטון נוספים בגופי.
"זה רק באזניים, צעקתי והצבעתי על אזניי" יש אנשים עם טנטון ויש עם טמטום, למזלי.
"טוב, בואי!! תחכי למטה. זה עדיף" הוא דיבר בקול רם, והדגים בידיו.
ירדנו לקומת הכניסה, שני המאבטחים הושיבו אותי בחדרון הסמוך למטבח ויצאו בדחיפות כדי לקבל את ה"משלוח", שעל פי מה שהספקתי לקלוט מן השיחה המרתקת בין אלי ומאיר, הנו כנראה חומר שאמור להטות את תוצאות הבחירה לרשויות המקומיות, סוג של חומר משנה תודעה או מהפנט שיגרום לבוחרים להצביע באופן שונה ממה שתכננו מלכתחילה.
עברו פחות מחמש דקות של המתנה ואלי הופיע בפתח החדרון יחד עם מאיר, שניהם מרוצים להחריד. הם לחצו ידיים ואלי אמר בבדיחות למאיר " אני שמח שהגענו להסכמה לגבי המסיבה, העיקר שכולם יהיו מרוצים, זו תהיה המסיבה הכי שווה שיש".
מאיר חייך "כמו שסיכמנו אני אחראי על הכיבוד ועל האווירה ".
וזהו, עזבנו את ביתו של מאיר חזות ונכנסנו לרכב לחזרה ליקום המקביל שבו לחוק יש משמעות.
"ליזי, אני מרגיש מצויין לגבי כל זה, אז מתי את מתחילה לעבוד באמת?" אלי הפגין התרוממות רוח.
למיטב ידיעתי אני כבר נתתי עבודה, אבל ברור שהוא מתכוון לעבודה מהסוג שאני מאחלת לו כבר הרבה מאוד זמן ואיכשהו לא מצליחה לתעל את עצמי לכיוונה ברצינות.
"אלי, תגדיר לי בדיוק מהן המשימות שאתה מעוניין שאבצע, ואני לא מתכוונת לנוסף על תפקיד מהסוג שעשינו מוקדם יותר, ואני אבצע. אני סוסת עבודה" למרות שלפעמים אני יותר צב.
אלי חייך. את הדקות הבאות של הנסיעה לכיוון ביתי העברנו בשתיקה לרוב, למעט הוראות הכוונה שלי, ובהאזנה למוזיקה נעימה.
"הגענו" אמרתי ושידרתי שמחת חיים. מזייפת עד כמה שאני יכולה. אלי רכן לכיווני, חיבק ונשק לי ארוכות. כשהתרחקנו חייך אליי חיוך שובה לב. אם לא הייתי יודעת אחרת. הבוקר חשבתי שהוא אדם כריזמתי, מקסים, נאה ובכלל היקום היטיב איתי כפי שלא קרה כבר זמן רב. הוא גם הציע לי עבודה, הראה לי את ביתו המעוצב בטוב טעם והתגלה כמאהב מוצלח. זמן קצר אחר כך הכול התהפך – הוא פשוט שקרן, הוא ממש לא מה ומי שהוא משדר. לאור העובדות שהתגלו בפניי אני גם לא מעוניינת בעבודה משותפת לצידו, מצד שני זוהי הדרך היחידה לעצור את המזימה שאלי רקח יחד עם חברו הפילנטרופ.
נכנסתי לדירה, זרקתי את התיק והמפתחות על השולחן שעמד לצד הדלת, והתיישבתי על הספה בסלון. צליל של הודעת סמס נשמע ועל צג הטלפון הנייד הופיע: "באה לדרינק?" אימוג'י של סמיילי מגניב וכוס בירה אחרי המשפט.
"לא יזיק לי, אחרי היום שעבר עליי" הקלדתי במהירות.
"22:00 ב"קוקונאט?".
"קבענו".
"לא ראיתי אותך כבר מלא זמן, אני מתעגע".
"Lizi is always busy" בצירוף אימוג'י של קריצה "אני גם מתגעגעת, נתראה עוד מעט וחוץ מזה יש לי מלא דברים לספר לך".
"אני סקרן, לא בטוח שאני רוצה לשמוע" סמיילי מהסס.
"אני צריכה אותך, צריכה מישהו שאני סומכת עליו".
"אני כאן בשבילך תמיד, את יודעת את זה. נתראה עוד מעט"
הנחתי את הנייד בצד, ישבתי עוד כדקה בוהה בקיר מולי. לא יכולתי להימנע מלחשוב על האנשים שהכרתי היום. מה מכוון אותם בחיים, עם איזו אמת פנימית הם מסתובבים? ניקח לדוגמא את אלי, אדם בעל אג'נדה חברתית, לכאורה, האם לאור מה שנודע לי היום אני יכולה להאמין שהוא ידאג לחלשים ולנדכאים. הרי הוא דואג רק לעצמו ולמה שהוא צריך. הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, כבר יותר משלושים שנה עברו מאז שהשורה הזו נכתבה ועדיין כל כך נכונה. אין איזה חומר שאפשר לתת לאנשים שיגרום להם לפקוח את העיניים ולראות את האמת. מאיר חזות הרי מומחה בעניין. אולי נזמין ממנו חומר נוגד?
האמת, היא דבר חמקמק. באיזו אמת מדובר ? האמת שלי – בחורה צעירה שבאה ממשפחה מבוססת, כל הדלתות יכולות להיפתח בפניה אם תרצה, אם רק תחליט לוותר על השטחיות הרבה בחייה. או האמת של מר חזות והמאבטחים שלו- שהחיים, לפחות בתחילת הדרך, היו פחות נדיבים אליהם ולכן כיוונו אותם ללכת בין הטיפות, לתחמן, לנצל את מי שאפשר, לגנוב, להרוג. יש בכלל דבר כזה אמת מוחלטת?
הלכתי לחדר השינה כדי להתכונן לפגישה המנחמת עם גל, חבר טוב שרוצה להיות יותר. עוד פחות משעה אוכל לשתף ולשפוך את כל צרותיי עליו ונראה מהי התמורה שאדרש לתת בחזרה….