דברים לעשות לפני שאמות..

הלכתי במסדרון בית- הספר בדרך לשיעור ביולוגיה, חושבת על המזל הגרוע שלי. פתאום ביל, השרת עצר אותי: "הי, אנג'לה, תוכלי לעזור לי בדבר קטן?" שאל. מרוב בלבול הסכמתי. "יופי! תודה אנג'לה, תוכלי להביא לי את המטאטא שלי מהארון?" אמר, עם חיוך על פניו. איך אפשר לסרב לאיש נחמד כזה?, חייכתי והסתובבתי, נאנחת בליבי. "הו אנג'לה! אני כל כך שמח לראות אותך! הו אנג'! את נראית ככ טוב היום! הוא נחמד מדי.." מלמלתי לעצמי ופתחתי את הארון. מולי נגלה המחזה הכי איום שאי פעם ראיתי: כריס, החבר שלי, ואמה החברה הכי טוב שלי מתנשקים בלהט. "מ-מה?, מי, למה מתי????" צרחתי בהיסטריה. לא שאפשר להאשים אותי כן?, "א-אנג'!" אמר כריס "אל תקרא לי אנג'! חתיכת טינופת, מסריחה ומלוכלכת-" אמרתי כשהאוששתי מההלם הראשוני "לא- אנג' תפסיקי זה לא אשמתו-" התחילה אמה "ואת! את אמורה להיות החברה הכי טובה שלי! ולא האמנתי לאנשים שאמרו שאת לא אוהבת אותי." אמרתי בזעם. "אנח-אנחנו רצינו לומר לך, ואז גילית את כל העניין של המחלה, ולא רצינו לצער אותך עוד יותר" ניסתה אמה להסביר. "אז אתם הולכים ומתמזמזים בארון של השרת?! כן זה פיתרון מתאים!" צעקתי. מרוב כעס טרקתי את הדלת של השרת, ונעלתי אותה. הממ, שהם ינסו להסביר את זה למנהלת. הסתובבתי בזעם על הפלטפורמה שלי, וחזרתי הביתה.
נכנסתי בזעם לחדרי, ופשוט השלכתי כל מה שהצלחתי לתפוס. הוצאתי את הקופסא שתמיד שמורה מתחת למיטה שלי, ופתחתי אותה. "מצטערת סבא, אני כנראה כבר לא אהיה מה שרצית." לחשתי. סבי תמיד רצה שאהיה כמוהו- הרפתקנית. ואני רציתי בכך בכל מאודי, אבל מאז המחלה, הרופאים אמרו שנותרו לי פחות משלוש שנים לחיות. אני לא אגיע לגיל עשרים. אבל באותו רגע כל מה שהצלחתי לחשוב עליו, זה שאני לא אוכל להיות מה שסבא שלי רצה. הוא מת כשהייתי בת 14. ובאותו רגע נדרתי נדר, להיות כל מה שאני יכולה, וכל מה שהוא רצה שאהיה. הזעם השתלט עלי- החבר שלי בוגד בי עם החברה הכי טובה שלי, אני עומדת למות, ולא אגשים לעולם את המשאלה האחרונה של סבי. החלטתי שגיל שש עשרה או לא, אני מגשימה את מה שסבא שלי ביקש. לבקש רשות מהורי לא היתה אפשרות: מאז שגילינו על המחלה, הם משוכנעים שעיטוש לא במקום יהרוג אותי. מיהרתי לפני שיחזרו הביתה, וארזתי תיק, ארזתי בגדים, כסף למקרה חירום, כמה תכשיטים, ואת הגלויות מסבי, הוא היה בכל המקומות המרגשים בעולם, ועכשיו- תורי. כשסיימתי עם המזוודה, לקחתי תיק יד, ושמתי בו כדורים נגד כאבי ראש, 5,000 דולר שגנבתי מהכספת המשפחתית, אספתי בידי את הנייד, ואז השלכתי אותו אל המיטה- לא צריך שאף אחד יפריע לי. לקחתי משקפי שמש,כתבתי מכתב להורי, ואז עברתי עליו:

אמא ואבא היקרים, יצאתי להיות כל מה שאני יכולה להיות,
לא נשאר לי הרבה זמן. אני אוהבת אותכם. אל תחפשו אותי.
נ.ב: לקחתי 5000 דולר מהכספת. מצטערת, אני אחזיר אם אוכל. בבקשה תבינו. תגידו שלום לדולי בשבילי. אני אתגעגע אליכם.

קראתי את המכתב פעם נוספת, עם דמעות בעיניי- דולי היא אחותי הקטנה. והאדם האהוב עלי בעולם. אני מקווה שהיא תבין למה נאלצתי לעזוב. השארתי את המכתב על הדלפק במטבח, ויצאתי מהר מהבית, כדי שלא אוכל להתחרט. נכנסתי למונית שהזמנתי עוד מקודם. "לשדה התעופה, בבקשה" אמרתי לנהג.
המסע שלי מתחיל. אף אחד לא יעצור אותי עכשיו.