גנבת – פרק 1

נעלתי את נעלי העקב שלי בהתרגשות. ליבי פעם במהירות כמו בכל פעם לפני מבצע כזה.
"סליחה, גברתי, נפל לך הפלאפון", אני מרגישה יד נוגעת בכתפי.
"הו, תודה רבה!" אני אומרת ומנסה להישמע כמו ליידי צרפתייה. לעזאזל עם המבטא הצרפתי הזה, אני חושבת לעצמי. "תודה רבה, אדוני! אני לא מאמינה שלא הבחנתי לב!"
האיש מסתכל עלי במבט מוזר. מה אמרתי לא נכון? אני תוהה, ואז קולטת. הבחנתי לב? הבחנתי לב??!!! מה את מטומטמת?!! אית'ן יהרוג אותך!
"אני מתכוונת, שמתי לב." אני ממלמלת במבוכה. את צריכה להתנהג כמו ליידי גאוותנית! אני מזכירה לעצמי. בקול הכי מזלזל שלי אני אומרת לאיש הזה, "אתה מבין, אני מצרפת. אנגלית זו שפה כל כך מבלבלת." אני צוחקת בבוז. האיש מהנהן בנימוס ומסתלק משם. לפחות הצלחתי לשכנע אותו בהצגה שלי.
הפלאפון שלי מצלצל. אית'ן היה מתחרפן אם הוא היה יודע שכמעט איבדתי את הפלאפון שלי. "הלו?"
"מיה? את מוכנה?"
"כן…"
"תזכרי מה שתרגלנו, אני סומך עליך." אית'ן אומר.
"אני לא אאכזב אתכם." אני מגלגלת עיניים. למה אתה לא יכל פשוט להגיד בצלחה וזהו?
"אז יאללה, תתחילי עכשיו."
"בסדר. ביי."
"ביי."
אני מסתכלת על הנשים המגונדרות והגברים המהודרים שבאו לערב הפתיחה של הקרן למען ילדים נכים שג'סטין ביבר פתח. להיות כנה איתכם? אף פעם לא ממש אהבתי את ג'סטין ביבר והבלורית שלו. ולכן, אני לא יכולה לומר שהייתי מבואסת כשאית'ן וג'ארד החליטו שאנחנו הולכים להתגנב לפתיחת הקרן-מה-שזה-לא-יהיה שלו ולעשות להם שם קצת בלאגן…
אני מסתכלת סביבי. שון, שמחופש למלצר, קורץ לי. אני הולכת קצת אל עבר מרכז האולם, לתפוס קצת פוקוס ואז מתחילה בהצגה שלי.
אני מתחילה להשתעל ולאחוז בגרוני בחוזקה. האנשים סביבי מבחינים שמשהו לא בסדר. "מה קרה?" "הכל בסדר?" "להתקשר לרופא?"
אני מפילה את עצמי על הרצפה ומשתנקת ומשתעלת. "אני…. ל…. לא מצליחה…. לנשום…" אני מחרחרת. "תתקשרו לאמבולנס!" גברת אחת במעיל פרווה צועקת. "אני יודע עשות הנשמה מפה לפה!" ג'סטין ביבר צועק, כרגיל רוצה להיות הכוכב של הערב ולהציל את המצב.
אני מתכוננת נפשית לקבל נשיקה מג'סטין ביבר (אין לי שום דבר נגדו הוא פשוט קצת פוץ…), אבל אז, אני רואה במקום את הפרצוף של ג'סטין, את הפרצוף של שון מעלי. הוא מנשק אותי ארוכות והנשיקה שלו רכה ומתוקה. לאחר שהוא מסיים לנשק אותי, אני כמעט מאבדת את ההכרה באמת. "שון…" אני ממלמלת. הוא מחייך אלי חיוך קטן ומתרחק.
"היא חיה!" "הכל בסדר גברתי?" "את מכירה את המלצר הזה שהציל אותך?" "מה קרה?" "את מרגישה טוב?" "הכל בסדר??" מבול של שאלות נוחת עלי. אני ממלמלת שהכול בסדר ומתחילה לשגת לכיוון שירותי הנשים.
בשירותים, אני מורידה את הבארט המטופש שאית'ן הכריח אותי ללבוש כדי שאני אראה צרפתייה, את העגילים הכסופים הכבדים, אני פושטת את מעיל הפרווה המזויפת ואת השמלה השחורה המבריקה שאני לובשת. אני חולצת את נעלי העקב הטיפשיות שהייתי חייבת ללבוש ונועלת במקומן את נעלי האולסטאר שלי. אני לובשת חולצה סגולה מגניבה שכתוב עליה "we want food! food is good" שקניתי פעם במכירת חיסול ואת הסקיני ג'ינס השחורות שלי. אני אוספת את השיער החום והחלק שלי לקוקו גבוה ומסתכלת על בבואתי במראה. אני שוב נראית כמו עצמי! :)
אני מכניסה את התחפושת שלי לתיק שלי ופותחת את החלון של השירותים. אני לוקחת את התיק וקופצת מהחלון.
"טוב, זה פשוט היה קל מדי." אני אומרת לג'ארד שממתין לי מתחת לחלון.
"סחתיין על ההופעה שנתת. הם לגמרי אכלו את זה." ג'ארד מחייך.
אנחנו הולכים אל סנטרל פארק, איפה שכולנו קבענו להיפגש.
"איך השלל?" אני שואלת את מיקה.
"מעולה! הם בכלל לא שמו לב שכייסנו אותם! היו כל כך עסוקים בך…" היא צוחקת.
אני מתקרבת אל שון ונותנת לו אגרוף ידידותי לכתף. "היי, מה הלך שם?"
"אווווו, המופע התמזמזות הפומבי שלכם? אני חייבת לומר, זה היה מ-ר-ש-י-ם מה שהלך שם!!" מיקה צוחקת והיא וג'ארד מחליפים כיפים.
"אוי, נו, סתמו כבר!" אני משתיקה אותם.
"סתם… זרמתי עם ההופעה." שון צוחק. אני בוחנת אותו. שקרן, אני חושבת. אבל אני לא אומרת כלום. אני אדבר איתו אחר כך, כשנהיה לבד.
"כן, שון, ספר לנו מה הלך שם! זה ממש לא היה בתוכנית!" אית'ן אומר בכעס. לא מתאים לאית'ן להתרגז מכזאת שטות, אני חושבת. לרוב הוא דווקא אומר לנו לזרום עם המשחק שלנו ועם מה שקורה. האם הוא… מקנא? כבר כמה זמן שאני ואית'ן ביחסי חם-קר כאלה. אבל כבר חשבתי שהוא התגבר עלי לגמרי. הרי הוא ממש אבל ממש התמזמז עם לורן במסיבה שבת שעברה! אין לו שום זכות לקנא, פתאום אני מתעצבנת.
"מותק, על תתעצבן. אני ושון סתם עשינו קצת כייף משלנו…" אני מתקרבת אל שון ומלטפת את השרירים בזרועותיו. שון זורם עם המשחק שלי. גם הוא אוהב לעצבן את אית'ן. "למה, זה מפריע לך, כשאני עושה ככה?" אני שואלת את אית'ן ומנשקת את שון. שון מתרחק ממני וצוחק. אית'ן מתרחק בזעף.
"הבנאדם לא אוהב כשצוחקים עליו, מיה." מיקה מרימה גבה.
"מגיע לו." אני מושכת בכתפיי.
"טוב, שון בעננים." מיקה צוחקת.
"אוי, נו, אנחנו סתם מציקים לאית'ן, שום דבר לא קורה." אני אומרת בביטול, אך לא יודעת אם זה נכון. "אוי, לעזאזל עם כל האוהב- לא אוהב הזה, אני רק רוצה לאכול עוגה וללכת לישון, הרגע סיימתי הופעה מאוד מוצלחת." אני אומרת.
"עם הכסף שהשגנו בזכותך, אפשר לקנות מיליון עוגות." מיקה מחייכת. אנחנו משלבות ידיים והולכות המקום היחיד בו כולנו מרגישים בבית.