גן עדן

פרק 5:
לקחתי את מעילי ויצאתי מן החדר.
דניאל הלך ישר לבר, הזמין שתי כוסות ויסקי והתיישב על כיסאו כשמפיו יצאה אנחה של עייפות.
התיישבתי לידו, לקחתי את כוס הויסקי בידי וצפיתי איך הקרח נמס לו לאט לאט, כמו הזמן שאוזל ונעלם.
טום הגיח מן החדר האחורי, הוא החזיק בידו כמה כוסות רטובות והתחיל לנגב אותן במגבת,
"מה קורה רוי?", שאל כאשר הניח כוס אחת על הדלפק, יבשה.
"הכל טוב", אמרתי ונשענתי עם מרפקי על הדלפק, הרמתי את הויסקי בעדינות ולגמתי לגימות, טום כנראה הבין שאני לא במצב רוח לדיבורים מפני שהוא לא המשיך בשיחה.

הבר החל להתרוקן מאנשים לאט לאט, דניאל כבר עזב ממזמן, אמר שאני יכול לחזור מתי שאני רוצה.
לבסוף, רק טום ואני נשארנו, הוא מנגב כוסות ואני בוהה בכוסות ויסקי, אחת אחרי השנייה,
עד שטום שבר את השתיקה.
"מה קורה איתך רוי? הכל טוב? לקרוא לרופא?"
"לא" אמרתי בעייפות, חייכתי חיוך מאולץ ולגמתי עוד מן הכוס.
"אז מה קורה?" טום אמר, הניח את הכוס ונשען לכיווני,
"זכרונות", אמרתי ביתר עייפות.
"יוליה?" שאל בשקט,
הנהנתי והתחלתי לבכות חלושות על הבר, באותו המקום.
כיסיתי את פניי בידיי, לא התביישתי, כעסתי, על מי? אני לא יודע.
טום הניח את ידו על כתפי,
"זה לא באשמתך אתה יודע.." אמר, לא הגבתי.
התחלתי לבכות עוד יותר חזק ממקודם,
"הוא נעלם טום! זה היה כמו לתפוס אבק! הוא פשוט ברח לי מבין הידיים!", התחלתי לצעוק תוך כדי בכי.
הוא התיישב על ידי, הוא לקח את כוס הויסקי שלי ולגם בעצמו, דבר זה הפתיע אותי מאוד, כי טום למרות היותו ברמן, שנא לשתות מאז ומתמיד, רק במקרים מיוחדים שתה.
הסתכלתי עליו ודמעותיי התמעטו,
"הוא רץ במחשבותיי כל יום, הוא שנא את עצמו לאחר מותה, פשוט וקל", אמר לאט לאט,
"אבל אתה יודע, כל פעם שמישהו שחשוב לנו מת ועולה לגן עדן, הוא משאיר מעט גן עדן בתוכנו, ואתה רוי, בך..יש הכי הרבה גן עדן", הוא גמר את כוס הויסקי, הניח אותה על הדלפק, כיבה את האורות וחיכה לי ביציאה מן הבר.
הלכתי שפוף לכיוונו, הוא הניח את ידו על כתפי,
"אתה תהיה בסדר", אמר והלך משם.
התיישבתי על המדרכה וצפיתי בעוברים ובשבים, שלג החל להערם מלמעלה, קערתי את כפות ידיי וניסיתי להחזיק בו, הוא נח לו בעדינות בכפות ידיי.
ניסיתי להתגבר על הדמעות, הן נערמו להן לאט לאט עד שלפתע פתאום הפסיקו.
במותם ציוו לי את החיים, לא אבכה, אזכור.

הלכתי לאט לאט בחזרה לאכסנייה של דניאל, הוא ישב ליד השולחן ושתה כוס תה והסתכל מן החלון כשנכנסתי,
"הכל בסדר רוי?" שאל בחשש, התיישבתי מולו והמשכתי,
"חודש לאחר מותה של יוליה…" לקחתי נשימה עמוקה,
"פרד התאבד, חיי לא נשארו כפי שהיו, בעל הבית זרק אותי ואת אחותי לרחוב וחזרנו לשוטט אך הפעם היה לנו מעט כסף ומעט בגדים. הבראנו מפצעינו אצל פרד, אך הם התחדשו ברגע שיצאנו ממפתן הדלת, לתמיד", קולי גווע, לא יכולתי להמשיך יותר באותו היום.

נשכבתי על המיטה, התכסיתי בשמיכה ושקעתי בשינה.
בכיתי מעט גם באמצע הלילה אך למחרת בבוקר הרגשתי חזק יותר מתמיד, אני חייב לעזור לדניאל לסיים את הספר הזה, למען פרד ויוליה.