גלגל החיים-פרק 21

״הלו״עניתי בחצי חיוך,כשאני מלבישה את מיקה ששרה לעצמה בחולמניות של 7:00 בבוקר.
״בוקר טוב,את זוכרת שהיום את מגיעה לעבודה מ6 וחצי?״הוא ירה הכל ללא נשימה.
החיוך נמחק,שתקתי חצי שניה ואז צעקתי,
״מה?״
הצחוק המתגלגל שלו נשמע מאחורי הפלאפון,ואני עדיין לא חייכתי.
״מזל טוב ילדת יום הולדת שלי,אני אוהב אותך״הוא אמר בקול קשוח אבל עדין.
החיוך חזר לשוב על פני,ודמעה זלגה.
״תודה״משכתי באפי.
״את לא בוכה נכון?״הוא שאל מאחורי קו הפלאפון.
״לא״שיקרתי.
״אני עוד שניה בחדר של מיקה ליאן,חבל אם אגלה ששיקרת״הוא אמר.
מבטי נע אל עבר דלת החדר,רואה אותו מולי לבוש בטי שרט לבנה וסריג שחור וארוך,הוא נראה פשוט אבל חגיגי.
״את בוכה״הוא עמד בכניסת הדלת.
״לא,אני לא״אמרתי ודמעה בוגדנית נוספת זלגה.
הרמתי את מיקה ומשכתי את הטיץ הורווד מעל הגופייה.
הוא התקרב אלי ונעמד מאחוריי שידיו עוטפו את מותניי.
״אני אוהב אותך״הוא אמר ״אין לך מושג כמה אפילו״.
התרגשתי,איך יודעים שיש לך יום הולדת?
בר אומר לך את שלושת המילים החשובות.
אבל זו לא היתה הסיבה להתפרצות הרגשות,זו הפעם הראשונה מזה 4 שנים שמישהו מתקשר להגיד לי מזל טוב,וזוכר את היום הולדת שלי.
מאי,דואגת כל שנה לעשות לי עוגה,לנקות את הבית לכבוד המאורע ולהכין לנו ארוחת ערב.
אבל זה לא זה,זו לא התחושה של חום ואהבה,שיש לך אנשים מסביבך,שאת יכולה יום אחד להרגיש מיוחדת.
והוא זכר את התאריך,והוא אמר את המילים,והוא התלבש יפה לכבודי
הוא ריגש אותי.
״אתה לא מבין מה אתה בשבילי בר״אמרתי לבסוף,
״אתה היחיד שיש לי בעולם מלבד מאי ומיקוש,היחיד שגורם לי להרגיש מיוחדת,היחיד שהתאריך שנולדתי בו מעניין אותו.אתה מבין כמה אתה חלק בחיים של בן אדם?״.
הוא שתק וחייך.
״תתלבשי יפה,הולכים לארוחת בוקר עם מאי.היא מתחילה ב10 היום״הוא אמר.
״ומיקה?״שאלתי.
״את תרצי שהיא תבוא״הוא אמר.
הבטתי בו בשאלה,
״למה?״שאלתי.
״פשוט תתארגני״אמר בחיוך יצא.
הגשם טפטף על המכונית,אני מאי ומיקה לבשנו מעילים וצעיפים.
דאגתי להביא לבר גם צעיף בגווני אפור-לבן-שחור שמתאים לשני המינים.
הוא עצר מול בית קפה נחמד,
״יוצאים?״הוא שאל.
״כן״אמרנו יחד אני ומאי.
הוא הרים את מיקה בשני ידיו והוביל אותנו אל תוך המזוודה,
אני ומאי שוחננו בנינו על יום ההולדת האחרון שחגגתי בבית,עם מסיבה מפוארת המון שתיה ומתבגרים,כמה כסף סחטתי מההורים בשביל השטות הזו.
״מה זה?״שאלה מאי גורמת לי להביט אל הנקודה בה מבטה ננעץ.
הם ישבו שם,ההורים שלי.
הם הביטו בנו במבט מפוחד ואז אחזו בידיים אחד של השניה כאילו לתמיכה.
״מה זה בר?זה היה אמור להיות ככה?״שאלתי נועצת בהם מבט.
״זה המשפחה שלך ליאן,הם עשו טעויות אבל אין לך מושג כמה הם הצטערו כל השנים האלה,מגיע להם צ׳אנס,מגיע להם לשמוע אותך״הוא אמר.
הבטתי בו המומה,
״מאיפה המחשבה הזו שיש לך את הזכות?״שאלתי והטון שלי היה די מרוגז.
״בואו נצא מפה רגע״אמרה מאי ולקחה את מיקה מידיו.
צעדנו במבוכה מחוץ למסעדה.
״מה חשבת לעצמך?אני באמת לא מבינה!״כמעט וצעקתי.
״מה חשבתי?חשבתי שזה לא מגיע לילדה בת 25 ולילדה בת 18 לחיות ולהתמודד לבד,וחשבתי שלא מגיע להורים לא להכיר את הנכדה שלהם.״הוא אמר בטון רגוע ושלין בניגוד לשלי.
״הם לא רצו בנכדה הזו!״צעקתי ״למה עשית את זה בר?אני לא מבינה אותך״
״ליאן תורידי את הטונים שלך ומיד״הוא נעץ בי את המבט הקשוח שלו.
״אני לא אחת המלצריות שלך,אל תגיד לי מה לעשות״אמרתי.
״אני עפה מפה״הוספתי והסתובבתי בצעדים מהירים לאן שרגליי לקחו אותי.
הרגשתי שאני צריכה את השקט הזה,את השקט ממיקה ואת השקט ממאי ואת השקט מבר.
לא ידעתי מה גרם לי כל כך להתעצבן,אבל הייתי עצבנית.