גלגול חוזר

זהו זה. היום הגדול הגיע. חתונה. אני יכולה להעמיד פני מופתעת ומודה והכל אבל מאז שנולדתי ידעתי שאני אתחתן בגיל שבע עשרה, עם בן אדם שאני אכיר תוך כדי הנישואים ובזמן שאוליד לו ילדים. במשך הילדות שלי היו לי ספקות תמיד לגבי העולם שבו גדלתי. כשהייתי קטנה, לפני שידעתי שאם את אומרת משהו נגד הקהילה שלנו ינדו אותך, תמיד הייתי שואלת את אמא שלי למה כל שאר הילדים מחוץ לשכונה בקיץ, בשיא החום לובשים חולצות קצרות ורק אני עם חולצה עד אחרי המרפק, גרביונים, חצאית ארוכה ונעלי בובה שמכאיבות בקצה. אמא שלי מיהרה להשתיק אותי. ברור. לפני שמישהו ישמע. כשגדלתי יותר, בערך בכיתה ו' הייתי מסתכלת בקנאה על הילדות החילוניות, עם חולצות קצרות ומכנסיים קצרות, מדברות עם בנים חילוניים. הזדעזעתי. מה זו הטומאה הזו?! איך הם מעיזים?! אצלנו הכי קרוב שאי פעם דיברתי או התקרבתי פיזית לבן היה כשבני דודים שלי באים לביקור, וגם אז, המעטנו בדיבור ולא יצרנו קשר עין. בגיל שש עשרה וחצי השם שלי הועבר לכל השדכנים. בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת. אבל להורים שלי לא היה אכפת, הרי אחרי בית הספר אתחתן ואז אגדל את עשרת ילדי (או יותר תלוי בפוריות שלי) וכאשר רוב ילדי יעזבו את הקן אהפוך לשדכנית שמנה וחטטנית כמו כולם. העתיד שלי כבר רשום, אני יודעת על כל צעד וצעד שהולך להיות בחיי. את עניין הפגישות נסיתי לדחות, אבל כאשר ראיתי את כל חברותיי יוצאות לפגישות ראשונות עם גברים וחזרו נרגשות, הסתקרנתי גם אני. קנאתי בהם על העולם החדש שגילו, וכך גם אני נכנסתי לעולם הפגישות. עד מהרה הבנתי שזה בהחלט לא מה שתארו חברותיי. הפגישות, כמו שתמיד דמיינתי אותן, לא היו שיחה קולחת בין הנפגשים על החיים המשותפים שאולי יהיו להם. הגברים שפגשתי היו ילדים. גם הם בסביבות גיל 17, שמעולם לא דברו עם אישה ברמה כזו של אינטמיות, וכל המפגש רק הרצו לי על הלכות כשמבטם תקוע ברצפה ולחייהם מאדימות. כל מה שאני עשיתי היה להגיד את שמי בתחילת הפגישה ולשלב את רגלי בצניעות, ולנסות לחייך חיוך קטן (שכמובן לא חושף שיניים) למרות שהאדם שיושב למולי בוודאי לא יזכור את פרצופי כבר שהוא יגיע לביתו (מאחר ולא טרח לראות אותו). דחיתי בחור אחרי בחור. הורי כבר היו נואשים. בשלב מסוים הם לקחו אותי בכח אל הפגישות האלה. כל מפגש או תסריט, אותו סיוט משפיל. לנסות להיות הטובה ביותר שאוכל בתקווה שהבחור שישב למולי ירצה בי. בלי ששמתי לב, עוד בחור אקראי בשם יהושע, איתו הגעתי למס שיא- שלוש פגישות. לא חיבבתי אותו במיוחד, אבל לפחות הוא התעניין בי, ניסה לדבר איתי ולא להרצות לי הלכות על חובות האישה. הערכתי אותו על זה. הוא באמת בן אדם נחמד אבל לא הרגשתי כלפיו רגשות מעבר לזה. דברתי עם אימי על זה אך כל מה שהיא אמרה לי היה "שושי, אהבה זה לא דבר שבא מהר. את ויהושע תגלו את אהבתכם בזמן הנישואים- תצרו אותה. אהבה היא לא דבר שמגלים רק מפגישות ולפי אופי. אהבה זה דבר שיוצרים בתנאים מסוימים. חודש עבר ו.. הופ! אני מתחתנת. היו לי ספקות. רציתי להאמין שזה קורה לכל כלה, רציתי להאמין שמה שאמא שלי אמרה זה נכון. בעצם.. מה שהיא אמרה היה הגיוני. הרי אין דבר כזה שאת רואה משהו ופתאום מתאהבת ורואה את האופי שלו נכון? איזה רעיון טפשי. עכשיו אני נמצאת בחדר הכלה של האולם הזעיר ששכרנו. ללילה אחד. השמלה הסגורה והצנועה שלי הייתה תלויה על קולב. נעלי סירה לבנות אפורות עם עקב קטנטן של 3.5 ס"מ היו בצד. מחכות שאלבש אותן. על השידה החומה והישנה עמדה הפאה שלי, הפאה לעתיד, אותה אחבוש מיד לאחר שיהושע ישבור את הכוס. יהושע… גלגלתי את שמו של בעלי לעתיד על לשוני. הוא באמת נחמד מאד. זה טוב לא? אולי אני מתאהבת? בעוד מספר דקות אהיה חלק רשמי מהעולם שגידל אותי, שהכתיב את חיי, שגרם לי אושר וגם עצב, שכל דבר שקרה לי ויקרה לי בחיים יקרה בזכותו. העולם החרדי.

הייתי מוכנה. השמלה הייתה עלי, הנעליים שהיו קשות וגם לחצו ננעלו, ובפעם הראשונה בחיי גם הייתי מאופרת. כמו קסם כל קמטי הדאגה שלי נעלמו כשהמאפרת שמה עלי אבקה לבנה, ועפעפי נצבעו בגוונים בהירים של חום. בעזרת אבקה אדמדמה שנמשחה על מברשת לחיי נהיו ורדרדות ומלאות ברק. קסם. מבין הצללים שעמדתי בהם יכולתי לראות את יהושע הולך על השטיח הלבן והארוך שהוביל אל החופה, אביו מחזיק בזרועו ומוביל אותו. יהושע. הוא לא נראה שונה משאר הבחורים החרדיים. שער חום, זקן מדובלל ועיינים כחולות. גופו היה צעיר אבל לא מפותח במיוחד. אימי הופיע מאחורי. "שושי…! אני כל כך מתרגשת! את מתחתנת! זהו, אחרי זה את תעזבי את הבית, ותקימי משפחה משלך, ממש כמו רבקה'לה ורותי!" רבקה ורות הן האחריות הגדולות שלי. שתייהן מתנשאות ורכלניות. אני לא ממש מחבבת אותן. שתיהן שבועיים לאחר חתונתן הודיעו על ההריון הראשון שלהן. שתייהן התחתנו בגיל שש עשרה וחצי. הן האבטיפוס שלי. מה שאני אמורה להיות. אימי נערה אותי מעט ואז השחילה את ידה לתוך ידי. "קדימה שושי. הלילה זה הלילה שלך." ספרתי בלב עד שלוש, והתחלתי לצעוד.

אני לא יודעת אם היה שיר שהתנגן ברקע או שרק דמיינתי. פרצופים שהיו מסביבי חלפו ביעף בלי להשאיר זכר. שמעתי מלמולים מסביבי אבל לא הקשבתי בכלל למשמעות שלהן. בעיני ראיתי רק את הבמה הקטנה, עליה חיכה לי בעלי לעתיד. האיש שאיתו אבנה את חיי. האיש שיהיה אחרי על האושר שלי. ליבי דפק בחוזקה. התפלאתי שאף אחד אחר לא שמע אותו רועד כך, דופק כמו תופי בס. ואז עליתי לבמה. שמעתי את הרב דורש אבל לא הקשבתי למילים. ניסיתי להסתכל על יהושע. לשניה מבטינו נפגש ואז הוא הוריד את עיניו לרצפה, כאילו צפה בי ערומה או משהו. גם אני השפלתי את עיני אל נעלי. הנעליים שכבר מאד הכאיבו לי. בדמיוני ראיתי מה קרה בדקות הקרובות. יהושע יניף את רגלו וישבור את הכוס העטופה בנייר כסף. אני אפנה לחבק את אימי והוא את אביו במקום שאנחנו נתחבק. כולם ידמעו. ואז הבנתי את הדבר שבגללו הכל השתנה. הבנתי את הסיבה שליבי דפק כמו משוגע. לא התרגשתי מהמעמד, ומההתחלה של החיים חדשים. פחדתי. פחדתי להפקיד את חיי ונשמתי בידי אדם שאני בקושי מכירה. פחדתי מזה שאני הולכת לחיות את שארית חיי עם אדם שאולי לא אחבב בכלל. כל זה עבר בראשי בשניות. ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. הכרתי את השורות שעכשיו אמר הרב. למדתי אותן בע"פ כי שלא אתבלבל. התפללתי בליבי לה' שהכל יעבור בשלום ללא בעיות. הרגעים הבאים היו מטושטשים. ראיתי כאילו בהילוך איטי את יהושע מניף את רגלו. הוא הולך לשבור את הכוס ואז אהיה שייכת לו. אעשה את כל מה שהוא יגיד לי ואחיה חיים מאושרים. חיים מאושרים אבל לא חיים שאני בחרתי. מה אני רוצה? מה אני בוחרת? בחלקיק השניה הבנתי את התשובה. בבהירות, כמו שמעולם לא ראיתי אותה. ברגע האחרון דחפתי את רגלי ובעטתי את הכוס. הכוס התגלגלה במורד המדרגות לבמה בצלצול רועש.השקט שהשתרר היה שקט מפחיד. איש לא דיבר. עשיתי את זה. בעטתי בכוס. לא התחתנתי. עשיתי את הבחירה שלי. בחרתי בחופש.