גלגולו של מלאך – פרק 9

הקתדרלה הייתה אפופת חשכה. קרני אור השמש אינם הספיקו להארת כל המקום.
מיכאל ואני התקדמנו אל כיוון המסדרון הראשי הנפרש מלפננו. לכל אורך המסדרון היו מחוברים לפידים על הקירות ומעליהם מנורות מרובעות הפולטות אור כתום. האירוניה.
ככל שהתקדמנו ונכנסנו אל תוך הקתדרלה כך הקור שאפף את המקום נהפך יותר ויותר חודר ומקפיא אל עצמותיי. נערתי את ראשי ונשמתי עמוקות.
מיכאל ניער את כתפי והצביע אל כיוון התמונה אשר הייתה תלויה על הקיר שהתקרבה עוד ועוד. כשהתמונה הייתה במרחק של מטר מאיתנו התקדמנו עוד כמה צעדים ונאנחנו. התמונה הכילה את הציור המפורסם מכל.
מיכאל החל לגחך ונענע בראשו. "מי היה מאמין ש'הסעודה האחרונה' תתלה במקום נבזה שכזה?"
היתממתי לרגע ולבסוף כשהבטתי בתמונה עצמה אמרתי, "אבל זו הגרסה השנייה של 'הסעודה האחרונה' מאת 'טינטורטו'* וגם ככה מה נבזה כל כך בקתדרלה?" שאלתי לבסוף.
מיכאל הביט במבט מלא רחמים. "הכל נבזה בקתדרלה, דויד. הכל." מיכאל הרים את אצבעו והחל לצעוד הלוך ושוב מול התמונה כשהוא החל להבהיר לי בדיאלוג את משמעות מילותיו.
"הקשב לי דויד, האמונה היא פתח דבר נבזה ואינו אמיתי. האמונה היא כמו בלון. אתה יכול לנשוף ולנשוף ולנשוף אבל בסוף הוא פשוט יתפוצץ לך בפרצוף."
מיכאל עצר לרגע לבדוק אם אני אכן מקשיב לדבריו וכשראה את מבטי המבולבל והאינו מבין המשיך בדבריו. "כפי שאתה מבין אני אדם אשר אינו סוגד לדבר הזה הנקראת אמונה. בילדותי, היה יום אחד שבאמת יצא שהתפללתי לאלוקים לעזרה איך היא לא הגיעה, כמה מפתיע. וגם ככה, מי היא ברים? מי היא הבתולה חסרת התקנה הזאת? אינו מאמין שישו פשוט הופיע בבטנה ללא הזהרה מוקדמת. אולי היא הייתה פרוצה? אולי מישהו פשוט לקח אותה לטיול במיטה? אינכם מחשבים את הכל, אתם המאמינים ישר חושבים על נסים ונפלאות. איפה ההוכחות? טבע האדם? אישה אינה יכולה להפך להרה בין לילה והנה עוד דוגמה על אישיות מפורסמת. ישו. אתם אומרים שהוא הלך על המים."
מיכאל החל לפרוץ בפרץ צחוק ושם את ידו על בטנו בזמן שהתקפל ולבסוף כשהתעשת, ניגב את דמעות הצחוק מעיניו והמשיך. "איך בן אדם יכול ללכת על המים? איך דויד? ענה לי על השאלה."
מיכאל הביט בי במבט ערמומי וחייך לו חיוך מנצח כשראה שאין בפי תשובה לענות.
"איני אומר שאני אדם מאמין מיכאל, אך איני כמוך. אני מאמין באלוקים אך לא מבקש ממנו עזרה. לא כל יום ראשון אני הולך לכנסייה ולא כל הזמן אני מבקש עזרה ומתפלל לתודה. צריך ללמוד להתמודד לבד, לא?. ההורים שלי היו אנשים דתיים. אני זוכר שכל הבית שלי היה מלא בספלים וצלבים של ישו, מרים ואפילו יוסף. הוריי הלכו כל יום לכנסייה, לא רק יום ראשון. הם היו נראים לי כמו שני אנשים משוגעים החיים בתוך בועה של אמונה. בשבילם אני נחשב לבוגד. בוגד בם ובאלוקים. בשבילי אני יודע שעשיתי את הטוב ביותר. נשארתי כבן אדם רגיל לכל, כמדומני זה נקרא 'אתאיסט'."
מיכאל הניד לשלילה. "'אתאיסט זה בן אדם אשר מוכר ספרי לימוד, אבל היזהר בדברייך דויד. מסוכן להיות אדם אשר אינו מאמין בימים האלו. יש לך מזל שאתה לא יהודי, לא כאשר רוח המלחמה ברקע."
"את מתכוון להוא אשר עלה לפוליטיקה מגרמניה?" ניסיתי להיזכר מה שמו. "אדולף היטלר," פלטתי לבסוף והוספתי "השונא את היהודים, הפצועים, הצוענים, הנכים ואפילו השחורים?" שאלתי.
מיכאל הנהן בראשו והחל לגחך לעצמו. "נסה לנחש איזה בן אדם היטלר הכי אוהב?" חייך וסימן בידו להמשיך להתקדם במסדרון.
"אני לא יודע." אמרתי. "מי?"
"הכלב שלו!" צעק מיכאל והחל שוב לקבל גל צחוק.
המשכנו בדרכנו עד שהגענו לקצה המנהרה.
קירות החדש הנפרש לפנינו הכילו שורות של אבנים קטנות הצמודות זו לזו. סגנון הבניה של המאות הקודמות. חלונות המקום שהיו בכל עבר היו מלאים באבק ועליהם חרוטים כוכבים מחומשים.
כל פינות החדר היו מלאות קורי עכביש. מיכאל גיחך להנאתו כשסרק את החדר. "ממש מטופח המקום."
הגנבתי למיכאל מכה קטנה בזרוע עם המרפק וסימנתי לו לפחות לכבד את המקום.
מיכאל הוציא לשון, גלגל את עיניו והמשיך להביט סביב. כך גם אני.
שתי שורות של מדרגות הפונות כלפי מעלה היו צמודות אל הקירות הנגדיות משמאלנו ומימיננו.
עמודים מרובעים נעמדו בכל עבר, כנראה להחזקת המקום. בכל צד של עמוד היה מחובר בקצה, צמוד לתקרה מנורה מרובעת אשר מפיצה אור כתום ומסנוור ביחד עם אורות השמש אשר חדרו מבעד לחלונות.
על התקרה עצמה היו חרוטים סימנים עגולים ומוזרים. בין כול עמוד ועמוד התקרה התעגלה לה וכך נוצר לה צורה המדומה לכיפה ובמרכז כיפה נח לו עיגול שטוח ושחור.
אחרי שסיימתי לסרוק את המקום הפניתי את מבטי אל מיכאל אשר שפשף את ידיו זו בזו ושרק שריקה צורמת את האוויר. בתוך שניות ספורות הגיחה נזירה נמוכת קומה ועגלגלה אשר החזיקה בידה עששת. לא הבנתי למה, הרי כל המקום מואר.
מיכאל נופף בידו אל הנזירה וחייך אליה חיוך מאולץ אך מנומס וכך גם אני.
הנזירה צעדה צעדים קטנים אך נמהרים אל כיווננו והמבט הנח על פניה הסגיר שאינה מרוצה מהימצאנו פה. הנזירה נעמה מול מיכאל והניחה את ידה השנייה על מותנה והשעינה את כל משקלה על רגלה הימנית.
"נו, נו, נו," אמרה הנזירה בקול גס ועבה. "במה זכינו הכבוד לראותך שנית כאן בארמוננו, מיכאל?"
מיכאל חייך חיוך קטן, הטה את ראשו לכיווני, נחר נחירת בוז וגלגל את עיניו. שוב.
"לא באתי לסיבוכים נוספים, מריה. אני רק באתי לדבר עם ישמעאל."
מריה נאנחה בקול והנידה את ראשה. "רק אל תעשו לי שטויות," אמרה לשנינו.
מריה הסתובבה וסימנה ביד לבוא בעקבותיה. עלינו על המדרגות הצמודות והזהובות והגענו לקומה השנייה אשר הייתה מלאה בדלתות. מריה התקדמה אל הדלת הראשונה מתוך השרשרת ופתחה אתה חרישית. הדלת נאנקה וגילתה לנו חדר המואר כולו בנרות. היא סימנה בידה שנשאר במקומנו ונבלעה אל תוך החדר. מלמולים מהירים ומקוטעים בקעו מין החדר. כשסיימו, הציצה מריה מבעד לחדר וסימנה בידה אישור להיכנס. מיכאל טפח על שכמי וצעד עם כתפיים וראש מורמים אל כיוון החדר. התהלכתי מאחורי דמותו של מיכאל, מהוסס קלות. כשהגענו לחדר עצמו מיכאל החל לחייך והתחיל להתקדם אל הדמות המוחבאת בתוך ברדס אדום אשר ישב וכתב בנוצה מאחורי שולחן כתיבהץ
נשענתי קלות על הדלת והנהנתי לאות תודה לנזירה הנחמדה. מריה חייכה חיוך קטן ונעלמה באפלולית המסדרון.
הפניתי את מבטי אל מיכאל אשר עמד מול הדמות עם הברדס כשידיו היו משולבות מאחורי גבו ורכן לעברו. כשסיימה הדמות לכתוב את המכתב,קיפלה אותה לחצי והכניסה אותה אל תוך מעטפה אשר עליה חתמה חותמת אדומה שהייתה לי מאוד מוכרת והרימה את ראשה אל מיכאל.
מיכאל פרש את ידיו לצדדים וחייך חיוך רחב, כאילו פגש עכשיו את חבר ילדותו.
"ישמעאל!" קרא מיכאל בקול עליז. "כמה זמן לא התראינו?"
הדמות קמה מכיסאה, והתקדמה אל כיוונו של מיכאל. ישמעאל ככול הנראה הושיט ידיים ובתוך שניה מיכאל והוא התחבקו חיבוק ידידותי וטפחו לכל אחד על השכם.
מיכאל הסתובב להרים את ידו לכיווני. "דויד, אנא הכר, זהו ישמעאל." אמר מיכאל. "חבר ילדות שלי."
צדקתי. ישמעאל הוריד את כובע הברדס מראשו וחיוך היה מרוח על פניו.
מראהו של ישמעאל היה צעיר וזקן יחדיו. אי אפשר היה לתת לו גיל. לסתו התחתונה הייתה מלאת זיפים בת יומיים. אותם הזיפים הלוקח לנערים מתבגרים לגדל בשבוע.
התקדמתי אל כיוון ישמעאל ולחצנו ידיים כשותפי עברה.
"אז מה מעשייך כאן, מיכאל?" שאל ישמעאל בקול עדין כשעדיין חיוכו היה מרוח על פניו.
"אני והקטן פה," סימן מיכאל בראשו עליי, "צריכים ספר."
"ספר?"
"'גן העדן האבוד'." ענה מיכאל בפשטות.
בלבול הציף את פניו של ישמעאל והחל לגמגם. "אני…לא מבין. למה לך הספר הזה?."
ישמעאל החל להתקדם צעד אחד אל כיוונו של מיכאל והרים את אצבעו לכיוונו. "אינך משתתף בכת השטן, נכון מיכאל?" שאל בזהירות.
"מה?" פלט מיכאל. אינו מבין מה רוצה ישמעאל ממנו.
"אינך מכרת את נשמתך לשטן?!"
"ישמעאל, הרגע!" פצה מיכאל בצעקה ולבסוף נרגעו שניהם.
"אני לא מכרתי את נשמתי לשטן ואני לא בכת השטן." אמר מיכאל. "אני רק צריך את הספר בשביל העבודה שלי."
מיכאל סימן בידו לישמעאל שישאל אותי מה הקשר לעבודה. ישמעאל הביט בי במבט שאינו מבין דבר ואני מבין אותו, גם אני הייתי מגיב כך לולא חבר ילדות שלי היה בא ללא הזהרה מוקדמת ומבקש ספר על השטן בכבודו ובעצמו.
פתחתי את פי וסגרתי אותו כששמתי לב שאין לי מה להגיד למסכן. אחרי התלבטויות רבות חשבתי לתת לו את התשובה החכמה מכל אשר סוגרת את כל מעגל השאלות.
"קרלו," אמרתי לבסוף ומשכתי בכתפיי.
ישמעאל הנהן בראשו וסימן בידו ללכת בעקבותיו. הוא לקח אותנו אל הספרייה הגדולה של הקתדרלה. התיישבתי בכורסא הנוחה אשר נחה בצד כשבינתיים הנזל וגרטל הלכו להביא את הספר. כשחזרו השניים סימן בידו מיכאל להפסיק לדבר והתקדם אל כיוון שולחן הכתיבה שהיה בצד.
ישמעאל נעמד לצידו וזרק את הספר על השולחן. עוצמת ההטחה הדהד בכל רחבי הספרייה. התרוממתי מין הכורסא ונעמדתי ליד צידו השני של מיכאל, בוהה בכריכת הספר.
הכריכה הייתה נוקשה ועשויה מעור טהור. צבעה היה חום ואותיות אנגליות היו חרוטות על הכריכה בגווני זהב. מיכאל החל לפתוח את הספר ולדפדף עד שהגיע לפרק הראשון של הספר.
הדף היה עשוי מקלף עתיק. כנראה לשמירה לדורות הבאים. מיששתי את הדף ומתחת לאצבעותיי הרגשתי את חלקיקי האבק והקלף מקלפים ומתפוררים. זזים מצד לצד בקצב תזוזת האצבעות.
המילים היו כתובות בדיו שחורה מסודרים וצפופים אחד לשני. הן התחילו בחצי של הדף ומעליהן היה כתוב בכתב טיפה יותר גדול את הספרה 1.
ברווח הנשאר בין הספרה לאזור הריק הייתה חותמת אדומה. כשהבטתי בחותמת פתאום נפל לי האסימון להבנה למה היא הייתה לי כה מוכרת. זוהי אותה חותמת אשר הייתה חתומה במכתב שקיבלתי. אותה חותמת אשר חתם ישמעאל על המכתב שכתב. מששתי בזהירות את אותה החותמת האדומה. ציור הכוכב המחומש היה חרוט עליה. התחלתי לערער שאולי באמת המכתב נשלח ללא טעות בכתובת. אולי באמת הם מנסים לומר לי משהו, אך עדיין אני מלגלג על האיום הקטן אשר היה כתוב במכתב. 'בוא אלינו או שהשטן יבוא אליך'. איני מאמין בכך שהם יבואו אלי. אבל זיק של מחשבה קפצה במוחי. המפלצת. אותה אחת אשר פרצה לביתי. אותה אחת אשר קרעה אותי לגזרים. האחת המשרתת את אדונה השטן. האם הם הצליחו? האם הם גילו את חולשתי המרה?
קולו של מיכאל התעמעם ברקע מחשבותיי. ראשי הלח להסתובב וזיעה קרה בצבצה במצחי החם.
"זה לא יכול להיות," מלמלתי, מטלטל את ראשי.
גיששתי באפלת המחשבה את הכורסא אשר ישבתי ונזרקתי עליה כשמצאתי אותה. עצמתי את עיני והטיתי את ראשי לאחור, נשען על כרית הכורסא הרכה.
מיכאל וישמעאל הביטו בי בדאגה. מיכאל רכן לעברי וליטף את לחיי.
"דויד, דויד." קרא מיכאל. ישמעאל עמד לצידו והחל לסטור לי חלושות.
"דויד, התעורר!" קרא ישמעאל בדאגה. "מיכאל הוא מפרפר."
"דויד, דויד!" זעק מיכאל. "קרא לרופא בדחיפות! עכש–"
מילותיו של מיכאל נבלעו ובמקומו נשמעה שריקה צורמנית באוזניי, הרגשה כאילו פוצצו לידי פצצה.
גלגל העין איבד שליטה והסתובב לאחור. ידיי רעדו ללא שליטה. חזי פרפר ללא הפסקה וליבי החל לפעום במהירות אדירה. הרגשתי דקירה קלה בזרועי שנייה לפני הערפל הסמיך והשחור אשר תקף אותי בפתאומיות. הנוזל אשר חדר לזרועי זרם בתוך דמי בקרירות מרגיעה. גופי החל לדעוך בפרפור. ליבי הפסיק לפעום.
דום לב.