גלגולו של מלאך – פרק 8

התעוררתי מקרני האור שחדרו מבעד לחלון ונפרסו לאורך החדר. קרן אור אחת קטנה ושובבה פגעה בעיני, בכך שהפרה את שלוותי. שפשפתי את עיני ומתחתי את שרירי גופי אשר משמיעים קולות של פיצוחים ברקע. התרוממתי חסר אונים יודע שבעוד כמה זמן צריך כבר לקום מהמיטה הנינוחה והחמימה.
הבטתי בשעון שעל השידה שלצידי. תשע וחצי סימנו מחוגי השעון. התרוממתי מהמיטה בזמן שגירדתי בצידי גופי מזיל ריר מרוב הנאה. התקדמתי לכיוון הכיור ושוטף את פני ומי קרח. סדרתי את שערי והבטתי בהשתקפות המעוותת שנחה על המראה, נראיתי כמו תלמיד מצטיין ומיד ניערתי את שערי לצדדים עם חיוך ילדותי וערמומי. התלבשתי במהירות וירדתי לכיוון החדר אוכל. כשהגעתי לחדר האוכל הייתי מופתע לגלות שהוא היה ריק מאדם. הנפש החיה היחידה שנעה בחדר הייתה הטבח של המקום. מראהו היה צנוע. גופו היה די מלא במותניו ושאר צידי גופו. סינרו הלבן הסתיר את לבושו וכובע לבן נח על שערו הדליל והאפרפר.
התקדמתי לכיוון אחד השולחנות הנמצאים בחדר והתיישבתי מתרווח על כל סנטימטר מתחת לשולחן. הטבח התקדם לכיווני ושאל מה רצוני. הזמנתי כמובן קפה חזק. הייתי חייב להתעורר ובדחיפות. כל הלילה שרצו אותי סיוטים שאיני יודע מה פשר הדבר. הסתכלתי על השעון הנח על הקיר שמולי וראיתי שכבר עברו עשר דקות ומיכאל אינו מגיע. הקפה הגיע עם חיוך קל על שפתיו של הטבח. הנהנתי קלות לאות תודה ולגמתי באטיות בזמן שכווצתי את עיניי. כשסיימתי את הקפה הנחתי כמה שטרות על השולחן ועליתי לכיוון חדרו של מיכאל. כשהגעתי לקומה התקדמתי לכיוון חדרו מצוברח כולי. עברו עשרים דקות והוא לא הגיע. נעצרתי מטר מהדלת כשהתחלתי לשמוע קול מעומעם בוקע מין החדר. התחלתי להתקדם באטיות רבה עד שהגעתי למשקוף הדלת. הצמדתי את אוזני אל תוך הדלת מנסה לקלוט כמה שיותר מידע. אני ידעתי שזה אינו מעשה מנומס אבל הייתי חייב לחמם את אוזניי בקצת מידע. דמיינתי את מיכאל יושב על המיטה כשבידו השפופרת של הטלפון. "כן, כן. אני מבין." התחלית להיצמד יותר ויותר לדלת עד שנוצר עמק קטנטן בתוך הדלת.
"לא, הוא כבר צריך להיות בחדר האוכל. כן אני יודע שהוא ערמומי, שמתי לב. אל תדאג אני אשים עליו עין. אגב, אבל יודע שהוא יכול לבקר אותו בכל זמן שירצה. אני לא יודע, אתה זה שמכיר אותו יותר ממני. בסדר, אני אנסה כמה שיותר לשמור עליו. להתראות."
חיוך קטן עלה בזווית שפתי כששמעתי על ערמומיותי המפורסמת. אבל מי זה הוא? מי צריך לבקר אותי? ועם מי בכלל הוא דיבר? התחלתי להרהר ולא שמתי לב שמיכאל יכול לפתוח את הדלת ולתפוס אותי בתנוחה מגושמת. התעוררתי כששמעתי את צעדיו מתקרבות אל הדלת במהירות. נלחצתי והתחלתי להסתובב מסביבי כמו כלב הרודף אחר זנבו. חיפשתי דרך מוצא וכבר ידית הדלת התחילה לרקד לה. עלה במוחי רעיון אשר לא הייתי בטוח אם היא טובה. אבל בלי שאלות מיותרות לקחתי את מפתחות חדרי מהכיס האחורי והשחלתי אותה במנעול הדלת. זה יעקב אותו, חשבתי. מיכאל החל לפתוח את הדלת אך ללא הצלחה. הוא התחיל לנער את הדלת בעצבים ולקלל את מתקין הדלת והמנעול הארורים. חפץ כלשהו כנראה נפל בחדרו של מיכאל כיוון שהדלת הפסיקה להתנער. הצמדתי את אוזני שוב בדלת וניסיתי להבין היכן הוא נמצא במקום לברוח לנפשי. התחלתי לשמוע צעדים נחלשים יותר ויותר. שקט. נרגעתי. איני שומע את מיכאל יותר. עברו חמש שניות עד שהבנתי פה את הבעיה. אבל כבר היה מאוחר מידי. מיכאל החל לתת צעדים נמהרים לכיוון הדלת וצעקה גבוה מתלוות אליה. חטפתי במהירות את המפתחות מהמנעול וצעדתי אחורנית. "אההה," שמעתי את מיכאל צועק ופחות משניה מתנפצת לה הדלת. הוטחתי אל הקיר ביחד עם שיברי הדלת ונמרחתי ארצה. הצלחתי לראות את גופו של מיכאל מבעד שכבת האבק שנוצרה בעקבות הפרשה הלא נעימה. מיכאל רק התנשם וצחק. כשראה אותי שרוי על הרצפה הביט בי כבן-אדם זר לחלוטין. "אה דויד. מה קרה אתה כאן על הרצפה? בוא קום." מיכאל הושיט את ידו ועזר לי להתרומם. נשענתי על הקיר וניקיתי את האבק וחלקיקי הקרשים שנדבקו לבגדי. "מה אתה עושה כאן?" שאל מופתע.
"אני עליתי לקרוא לך. חיכיתי לך עשרים דקות בחדר אוכל ולא הגעת. התחלתי לדאוג לך." עניתי מפוחד כולי. "למה אחרת?"
"אה. לא התעוררתי." אמר מחויך.
התחלתי להביט סביבי, מסתכל על כל שבר אשר היה אמור להיות דלת. "מה זה היה?!"
"מה זה היה מה?"
"הדלת. אתה פירקת את הדלת לחלוטין. איך?"
"כן. שמע הדלת לא נפתחה לי אז ניסיתי דרכים אחרות."
לא יכולתי לשמוע עוד מדבריו. הנהנתי והנפתי את ידי לביטול. פעור פה ועיניים מודלקות כפנס חזרתי לחדר אוכל שמיכאל מתהלך מאחורי. כשהגענו לחדר אוכל התיישבנו בשולחן שבו הייתי והזמנו את כל מה שהאכסניה הכילה. טרפנו את כל תכולת המטבח בהנאה.
כל אחד ליקק את שפתיו ואצבעות ידיו. נאנק ועוצם את עיניו.
"כמה זמן יש לי בשביל להביא את הספר לידיו של קרלו?"
"בערך שבוע ימים, אני חושב."
"שבוע ימים?" נחרדתי "איך אני אספיק להשיג את הספר בזמן קצוב של שבוע ימים?"
מיכאל רק משך את כתפיו בתגובה והמשיך ללקק את אצבעותיו. "אל תדאג, אני אהיה איתך."
"מזה אני דואג.". מיכאל התעלם מדבריי והתחיל לנקות את הצלחת.
כשסיים את מעשיו הוציא מכיסו העליון פנקס עם עט והחל לרשום בתוכו דברים.
"מה אתה כותב?" הסתקרנתי.
"כלום, כלום." מלמל חרישית בזמן שכתב, "זה לא צריך להדאיג אותך."
התחלתי לחשוד במיכאל. הוא מסתיר דברים שאני צריך לדעת. הוא יודע מי צריך לבקר אותי.
מיכאל החל לנופף בידו מול פני. "דויד? דויד?"
ניערתי את ראשי וניגבתי את פניי. "טוב אני הולך לקחת את הדברים שאצטרך לטיול ונצא לדרך."
מיכאל הנהן לאות אישור והמשיך בכתיבה.
עליתי לחדרי והתיישבתי על המיטה הנוחה בהקלה. התחלתי להביט ולסרוק את החדר בכל מיני כיוונים ושמתי לב שלא פרקתי את המזוודה. קמתי והתקדמתי לכיוון הארון. הארון היה גדול הממדים. דלתות הארון היו חומות ורגילות, בלי קישוטים ותוספות שונים. דלתות הארון נפתחו בחריקה צורמנית. כל המדפים היו מלאים בבגדים אשר מעליהם שמיכה עבה של אבק אפרפר. אולי הם של הלקוח הקודם. לא התקדשתי לזה מחשבה רבה ופשוט הדפתי את הבגדים ארצה. נשפתי לכיוון המדפים וכל האבק התנדף אל כיוון פניי. התחלתי להשתעל בהדרגה. רצתי אל החלון ופתחתי אותה בכוח ואחר כך מיהרתי אל הכיור. סובבתי במהירות את ידיות הברז וקצת הסתבכתי בסיבוב אך בסוף הצלחתי להוציא מפיו של הברז זרם מים קרירים. הרכנתי את ראשי אל כיוון המים ולגמתי באטיות מהמים ומנסה להירגע. כשסיימתי לשתות התרוממתי והזדקפתי ומחיתי את המים משפתיי. חיכיתי שהאבק יעלם מחדרי והתחלתי לבסוף לפרוק את המזוודה. כשסיימתי לפרוק את המזוודה נשכבתי על המיטה מנסה להירדם, אך ללא הצלחה. התרוממתי באטיות, נותן לדם זמן לרדת ונזכר שמיכאל מחכה לי למטה. לקחתי את תיקי ושמתי בו את משקפי, דפים ועטים לשימוש. הכסף וההוראות שקרלו הלווה לי תחבתי עמוק בתוך מנהרות החשוכות של הכיס הפנימי של מעילי השחור ויצאתי החוצה. כשהגעתי ללובי ראיתי את דמותו של מיכאל מנופף לכיווני עם חיוך ידידותי. התקדמתי לכיוונו וכל צעד נהיה קשה יותר ויותר, כאילו הם עוצרים בעדי ולהתקרב אליו. כאילו הם רומזים לי שהוא מסוכן. התעלמתי מההרגשה ונעמדתי מולו.
"זזים?"
"זזים."
יצאנו לדרכנו ובתוך שנייה מצאנו את דרכנו מפסלת את לב ליבה של ברצלונה הסואנת באנשים. התחלתי ללכת בעקבות מיכאל, מביט לכל הכיוונים מנסה להבין היכן אני נמצא. התחלתי לבהות בילד טיפה מלא אשר זלל להנאתו בננה והתענג על כל נגיסה ונגיסה. הוא התקדם בכיוון הנגדי של מיכאל וזרק את קליפת הבננה בתור מובן מאליו. מיכאל אשר לא שם לב למעשיו של הילד התקדם ישירות אל הקליפה המסוכנת. "היזהר!" צעקתי, אך כבר היה מאוחר מידי. מיכאל דרך על קליפת הבננה והחליק אחורנית בצורה מגושמת במיוחד. על עוברי הרחוב הביטו על מיכאל בתדהמה. מיכאל שכב על הרצפה, מכופף כולו וממשש את ראשו ואינו מבין דבר. ניסיתי לבלוע את גלי הצחוק שעלו אבל ללא הצלחה ופשוט התחלתי לצחוק בלי בושה על מיכאל המסכן. מיכאל הביט בי בעיניים מלאי שנאה אשר מתיזים לבה של אש לכל עבר. התקדמתי לכיוונו עדיין מצחקק לעצמי עם עיניים מלאות בדמעות ומושיט את ידי לעזרה. מיכאל תפס את ידי בעצמה אדירה ומנסה להתרומם. הוא נעמד מתנודד מצד לצד מנסה לעמוד ביציבות מתיז לכל עבר קללות עסיסיות ומבורכות על כל העולם ובמיוחד על הקליפה הקדושה. כאשר הצליח לעמוד ביציבות ניקה את בגדיו מין האבק והלכלוך של הרצפה. טפחתי על גבו של מיכאל, עדיין לא מצליח להחניק את צחוקי. "לא נורא מיכאל, רק החלקת על קליפת בננה אימתנית ורעה. אשר זרק אותה רק ילד קטן בן שש. זה לא שכל אנשי הרחוב פשוט צחקו עלייך. אל תדאג זה כלום. באמת. תאמין לי מיכאל אתה גיבור. גיבור אשר נפל בידי קליפת בננה רקובה." ככול שהמשכתי לברבר על כמה שמיכאל גיבור כך נהיה מיכאל יותר ויותר אדום. מיכאל הסתובב מעוצבן, מרים את סנטרו בגאווה כאילו כלום לא קרה והמשיך בדרכו אם אגרופים מקופצים ועדיין ממשיך לקלל כל אחד ואחד שהחניק צחוק ליד מיכאל. "לפחות אנחנו שווים!" קראתי לכיוונו.גיחכתי טיפה והתחלתי להתעשת במהירות, מוחה את הדמעות ורץ לכיוונו. הגענו לחצר הקתדרלה. לקחנו נשימה עמוקה והתקדמנו אל גרם המדרגות. עלינו במדרגות ונעצרנו מול דלתות העץ הסמכותיות.
הבטנו אחד בשני…מהססים. "מתחילים?"
"קדימה."
ונכנסנו בסערה אל כתלי המוות.