גלגולו של מלאך – פרק 11

"קרלו?" אמרתי, חושב שאולי רק מאמרת שמו אקבל תשובות לשאלות שלא נשאלו.
"זה הוא אני וקרלו הוא שמי," ענה מחויך. גאה כנראה משמו המגוחך.
נאנקתי קלות וגיחכתי ללא סיבה. הנחתי את ידי על מותני והעברתי את משקלי מרגל לרגל.
קרלו, איתי פה בגיהינום. תחושת פחד החלה להציף אותי והגיעה עד למחנק בגרוני. חסר רק שאסיליה תצטרף, אז זה יהיה כבר משהו מיוחד. הנדתי את ראשי לשם המחשבה המיותרת.
תמיד חשבתי שקרלו הוא מישהו מיוחד, תמיד הייתה לי הרגשה שהוא קשור איכשהו לשטן, הוא אכן אמר שהוא ומלאך המוות חברים טובים… לא כך?
הבטתי שוב במראהו הזוהר. החלוק המשי הכחול הנח עדינות על גופו הגדול והעגול וכמעט הצליח בהצלחה רבה להסתיר את צורתה השמנמנה של בטנו.
ראשו חלק כתמיד המשקף מבעדו את אורות האולם וחיוכו המתוח אשר לא נמחה לעולם נכחו שמה כמו תלמידים מצטיינים ומוכנים לכל תיגר. העיניים השקטות והשחורות כפלדה שלו לעומת העיניים האדומות מרוב העייפות שלי.
"קרלו?" שאלתי שנית וחיכיתי עד שיתעמק בי ורק בי ואחר כך המשכתי, "למה נקראתי לכאן? ובכלל למה בדום לב?" מקווה שהוא יענה לי על השאלות בתשובות מלאות.
קרלו כמובן היה שלוו כתמיד ופרש את ידיו לצדדים, "אתה באמת רוצה לדעת?" שאל לבסוף.
הנהנתי במהירות ובכוח רב שאילו זה היה אפשרי ראשי היה נתלש. מי אינו היה רוצה לדעת את סיבת השתתקותו של ליבו?
"אז כנראה שנתחיל, לא כך?". קרלו החל למשוך את הדבר אך לא ענה את התשובה שאותה רציתי.
הוא התחיל להתהלך מסביב לאולם הגדול במעגלים ועשה עם ידיו תנועות סיבוביות בזמן שדיבר.
"קרלו," קראתי אך כמובן שאינו הגיב לקריאתי והמשיך את דיבורו הפוסח על איך השד בכלל צריך להחזיק את השוט בידו השמאלית ולא הימנית, בכך ששמאל היא היד הפחות נשלטת אצל רוב בני האדם.
"קרלו," קראתי שנית בחוסר חשק ועדיין אין תגובה.
לאחר כמה קריאות חוזרות ויותר רמות מהקודמות פרשתי ואחרי כמה דקות נכנס לו שד אדמדם ונעמד לידי, מסור כולו לקרלו, כך נראה.
ראשו היה מורם ועמידתו הייתה יציבה כמקל ישר ואיתן. "אדוני קרא לי?".
התרחקתי ממנו בצעד אחורנית ובדקתי שאני מספיק רחוק בשביל לא לגעת בו. אין לדעת מה יקרה לי לו הייתי נוגע בו. ראשי השופע רעיונות לא חדל לזרום בזרם הדם החם הפורץ כנהרות לאחר סופה. אילו הייתי נוגע בו הייתי יכול לסבול כמו שאר הנשמות הסובלות מאחורי כתלי הארמון וזה אחד מתוך מספר הרעיונות שלי. אולי זה היה הזוי באמת לחשוב ככה, אבל אין לדעת הרי זהו שד.
גוש שחור מלא בפחד ותקווה נתקע בגרוני, מתקשה לעבור בתוך הלחץ של קנה הנשימה. באחת בעלתי את הגוש בקולניות יתרה ומיהרתי להרכין את ראשי בזמן שהשד מחכה לתשומת ליבו של מפקדו.
קרלו עצר את דיבורו בחוסר חשק והפנה את גבו למלאך. "קח את הנער המתחבא מאחורייך אל החדר ליד," סיים ויצא.
השד הסתובב אליי במהירות, אחז בידי והתעופף אל עבר המסדרון שבסוף האולם בלי להוציא מילה אחת מפיו. הפעם לא חששתי לנפילתי ונתתי לו לקחת אותי לחדר, כדבריו של קרלו.
השד הוריד אותי מול הדלת הנחוצה והתעופף לו בחזרה. התבוננתי בו נעלם אט אט מעיניי וכשנעלם לבסוף נכנסתי בסערה לחדר, להוט מידי בשביל התשובה שאני הולך לקבל.
קרלו כבר היה שמה, מבטו מופנה אל החלון שבעדו היה אפשר לראות רק את הטיפות הגשם של אמצע החורף הסוער ומעורבב בערפל אפרפר וסמיך שבלע את הנוף המסתתר כמחבואים מאחוריו, פוחד לא להיתפס. זהו מזג אוויר משונה עבור מקום חם שכזה.
קרלו, כאילו קרא את מחשבותיי ענה, "ביקשתי מלוציפר שישים לי נוף קצת פחות קודר מהיום יום שפה."
הנהנתי ללא חשק וסגרתי את הדלת מתוך נימוס. התיישבתי בנינוחות על אחת הכורסאות אשר התקבצו שם בצורת חצי מעגל מסביב לשולחן וחיכיתי.
קרלו הפנה את מבטו אליי כשעל פניו ארשת דאגה ואמר שאולי לא כדאי לי לדעת. הפצרתי בו לענות לי, אני הרי רוצה לדעת מה היא סיבת מותי, לא כך?
קרלו נכנע לבסוף ולפי דבריו, לוציפר היה צריך אותי בדחיפות ושהדרך היחידה להביא אותי לכאן היא שליבי יפסיק לפעום להנאתו ובמילים אחרות, למות. כשהגעתי לאולם לוציפר נקרא בדחיפות לאסיפה בין ראשי גן עדן וגיהינום. קרלו אמר שאי אפשר לדעת מתי הוא יחזור מהאסיפה. הפגישה האחרונה שבו לוציפר נוכח, חזר הוא לאחר שנה.
קרלו משך בכתפיו ואמר שהוא מצטער ושאני אצטרך לחכות כאן עד שלוציפר יחזור. נעניתי את ראשי לשלילה. הוא לא רציני. לחכות ללוציפר שנה זה דיי והותר, שנייה אחת בזמן אנושי הוא נצח בגיהינום. קמתי מהכורסא כשרגליי החלו לרעוד בעד עצמן ונאלצתי לתפוס את הידיות של הכורסא בשביל לא לפול. ניסיתי לדבר אך שום קול אינו בקע מפי, כאילו הוציאו לי את מיתרי הקול ואמרו לי להסתדר מעכשיו לבד. קרלו הציע את ידיו לעזרה אך ביטלתי אותה.
לבסוף קולי חזר אלי אך רועד במקצת. "אז אתה מתכוון שמתתי פה לחינם?" הזדעזעתי.
"לא," ענה, וקולו היה נוקשה והחלטי.
"אתה עדיין רוצה לדעת למה ביקשתי ממך את הספר ההוא, נכון? והינה היא התשובה, אסיליה!" קרא קרלו למזכירתו הנאמנה.
אסיליה פתחה את הדלת כשעל פניה חיוך, כמו חיוכו של קרלו, זדוני ומוכן לכל דבר (לפעמים הסביבה באמת משפיעה). זה היה נראה כאילו היא חיכתה כל הזמן הזה מאחורי הדלת וצוטטה לנו. לא יפה, אני יודע.
אסיליה הייתה מדהימה ביופייה. שיערה המקורזל והאדמדם נח בעדינות על כתפיה הקטנות.
עורה היה לבן להפליא ונוצץ בכל חלק וחלק. על גופה היה מונח כותונת לבנה ומסנוורת המגיעה עד לברכיה העדינות. שרוולי הכותונת התרחבו יותר ויותר ככול שהתקרבו אל איזור מפרק היד ושם פשוט כאילו היד נבלעה, רק את ציפורניה החלקות היה אפשר לראות. רגליה היו יחפות ולבנות, ללא שום שריטה עליהם. עברתי להביט על פנה מדהימות להפליא. שפתיה היו משורטטות ומדויקות למדי. צורתן הייתה כעלי כותרת שרק עכשיו יצאו ממחבואם אל אור השמש. עיניה התכולות נצצו כניצוצות האגם הצפות מעל המים מאור הירח הלבן. לחייה דקות כל כך שבנגיעה אחת הן יכולות להיקרע.
"כן, קרלו?" שאלה כממתיקת סוד. היא הפנתה את מבטה אליי וקרצה בערמומיות. לא ידעתי איך לזרום עם פעולתה ופשוט שאלתי את קרלו איפה יש מים לשתות. בזמן שמילאתי את כוסי במים קרים וצוננים, צוטטתי לשיחה של קרלו ואסיליה.
קרלו היה נשמע לחוץ מתמיד. "נו, יש תשובה?".
אסיליה נאנחה וענתה במהירות שלא.
השניים השתתקו ולפתע התחלתי לשמוע את עקבותיו של קרלו צועדות הלוך ושוב במרכז החדר.
"אז מה?" שאל קרלו את אסיליה, "שנספר לו את האמת?" במילה האחרונה קולו של קרלו נסדק, כאילו שהאמת המדוברת עד כדי כך סודית וגדולה.
"אני חושבת שכדאי, רוב הסיכויים שהוא יחזור פחות משנה הם אחד לכמה."
"דיויד," קרא קרלו, "אני יודע שאתה מקשיב לכל מילה שאני אומר, אז הפעם אני רוצה לא רק אוזן אחת מתחממת אלא את שתיהן. לאחר מה שאני אספר לך אני מקווה שהן יהיו מחוממות היטב, יש אישור?".
הסתובבתי כשכוס המים ריקה בידי והנחתי אותה בעדינות על השולחן, פוחד שתחליק ותיפול.
"דבר." הגבתי חסר חשק. גרוני היה יבש למרות המים ששתיתי וכבר יודע שזה לא יעזור שאני אחזור לשתות, גרוני עדיין יישאר יבש כמדבר.
אסיליה התיישבה בחוסר חשק באחד הכורסאות וסימנה בידה שאשב בכורסא ליד.