גלגולו של מלאך – פרק 10

הבטתי מטה, מנסה להבין מה קורה.
רואה את גופתי נזרקת על האלונקה. "בזהירות!" קרא הרופא בקול.
מיששתי את בטני, ראשי ורגליי.
אם אני פה, איך אני שם?
חולצתי הייתה מוכתמת מדם. אך לא דיממתי.
שיער ראשי החל לנשור כשהחלקתי את ידי בשערי וזיעה קרה זלגה כמו מפל מים על מצחי.
עשן ערפל אפפו וחסמו את ראייתי.
התנשמתי בכבדות והסתובבתי סביב עצמי, מנסה להבין היכן אני נמצא.
עצמתי את עיניי ושאלתי את עצמי את השאלה הרגילה מכל.
מה קורה?
דבר ראשון אני יודע שאני מרחף באוויר ומעופף לי יותר ויותר אל כיוון השמיים.
דבר שני והגרוע מכל.
יצא לי לקרוא הרבה ספרים בחיי והקטע הזה יכול להגיד לי רק דבר אחד.
אני בדרך לגיהינום.
ניסיתי להביט שוב על גופתי הנחה לה שם למטה אך ללא הצלחה.
הגעתי אל התקרה וכשלפתע נפער חור שחור מין התקרה וממנה יצאו שני שדים עם קלשונים.
השדים היו נראים שדים לכל דבר. כמו ציורם בספרים, אך שבספרים טיפה הגזימו במראם.
פניהם לא היו מפחידים עם הלשונות בחוץ. עיניים היו פשוטות ושחורות וקרניים שחורים על ראשם הקירח. שיניים היו חדות ושפתיהם היו שחורות, כאילו הם מרחו אודם שחור ובוהק על שפתיהם העבות.
עורם היה אדום ומעקצץ, טיפה מחוספס ומלא קשקשים כמו של דג.
כנפיהם היו שחורות וחדות, מלאי נוצות שחורות נוצצות.
על הרגליהם וידיהם היחפות והקטנות היו ציפורניים חדות וכמה מפתיע… שחורות.
כל שד החזיק בידו השמאלית את הקלשון האדום שלו.
הקלשון היה בצורה של מזלג אך רק עם שלוש רגליים.
השדים התקדמו לעברי ואחד מהם אפילו הפנה את קלשונו לכיווני ודקר אותה בבטני.
הבטתי פעור פה בקלשון החדור לתוכי והחותך את כל העובר מולו. הקלשון יצא מגבי בקריעה אחת ונשאר שמה לכמה דקות אשר הרגישו כמו נצח. כמה מוזר, איני מרגיש אף כאב.
השד אשר שם לב לזה, משך את הקלשון בחזרה ובמשיכה אחת מהירה וחייך חיוך טיפה לחוץ.
הבטתי בשד אשר חיכה לאנקת כאב וכמובן שלא הגיע.
הסכמתי לשחק את המשחק והתחלתי לצעוק מרוב כאבים. כששיחקתי הצצתי מידי פעם בשד הנראה מרוצה וחייך חיוך מאוזן לאוזן.
אחרי כמה דקות של הצגה כבר היה לי נמאס ונעמדתי כאילו מופתע והתחלתי למשש את מקום ה"פציעה".
מיששתי בהיסטריה את בטני וחיפשתי את חור הקלשון אשר בקע בתוכי. נעלם. אין דם. אף לא טיפה.
הרמתי את ידי לאות של סימן שאלה ומחביא את חיוך הניצחון בין כותלי השפתיים.
הבטתי בשד עם הקלשון שדקר אותי ושמתי לב איך חיוכו נמוג כששם לב שהפציעה נעלמה.
השד השני סימן בראשו שאין זמן למשחקים ושניהם נעמדו לידי.
כל אחד תפס במד שלו זרוע אחת והחלו לרחף אל כיוון הלוע.
כשנכנסו אל תוך החור הרגשתי כאילו עברנו לגלקסיה אחרת. דבר שהוא חלקית נכון.
המקום אשר היה נראה לעיניי לא נדמה לכל מקום מזעזע אחר.
ריח המקום היה נורא אך השדים נשמו לרווחה.
הריח הזכיר ריח של צואה, גוויות, זבל, ביוב ומה לא.
הייתי חייב לסתום את אפי עם ידי לו יכולתי.
הריח של אבק שריפה ועצים עולים באש היה בכל מקום.
צרחות בכל עבר המקום ושמות נזרקים מכל עבר. סליחות על מעשם והתחננות לחנינה נשמעו גם הם.
בכי, צער, יבבה, כאב, תעבה, שנאה, כעס, אונס, קנאה, סבל, מוות.
כל זה היה רק חלקיק קטן ממה שעבר מתחתיי.
השדים חייכו לשלום לכל שד ושד שפגשנו בדרכנו אשר היו בעיסוקם הנודע לשמצה: התעללות בנשמות אחרות.
"נכון שהמקום הזה פשוט מעורר לך את החשק לרקוד?" שאל אותי השד מימני עם קול עליז וחיוך מאוזן לאוזן.
הבטתי בו מופתע ואז משכתי את כתפי בתור מובן מאליו.
"פשוט לקפוץ מרוב אושר…" עניתי לו בקול עייף. אפילו שלא אני הייתי זה שצריך לעוף עדיין הרגשתי כאילו אני זה שעושה כאן את כל המאמץ.
השד הביט בי בפליאה ודחף לי מרפק לצלעות, צוחק לעצמו מתשובתי. כמובן ששוב ל הרגשתי דבר.
"מיוחד אתה," אמר לי השד.
הפעם התחלתי לצחוק איתו ביחד, רואה שמצאתי לי כבר בן זוג לשיחה. כמה מקורי.
הבטתי בפרצופו האדום של השד. הפרצוף המלא קשקשים אדומים וזוהרים.
אף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא מסמיק מכעס או משמחה. ואולי הוא מסמיק עכשיו? אי אפשר לדעת… נקודה למחשבה.
את שאר הזמן חווינו בהתעופפות מעל השדים המכים והנשמות המייללות, סיפור חייו של השד כמובן סיפור חייו של אני עצמי.
מסתבר שהשד כבר ידע את הכל.
נעצרנו לפתע מול ארמון ענקי המרחף באוויר ומתחתיו לבה רותחת ומבעבעת.
קירותיו של הארמון עלו באש אך לא חוללו שום נזק.
מסביב כל הארמון ריחפו להם שישה שדים עם בדים שחורים העשויים מברזל וראשם היה זקוף וגאה.
"הגענו," מלמל לעצמו השד מימיני.
השד הקיש בידו ובתוך שנייה מצאנו את עצמו בחדר המרכזי של הארמון.
רצפת המקום הייתה רותחת אפילו שעמדנו על השטיח של המקום.
כל המקום היה מואר מלפידים ענקיים. קירות ורצפת המקום היו עשויים מחרסינה בצבע ארגמן ומולי נחו להם שני כיסאות ענקיים ומכובדים הנמצאים על במה קטנה לכבוד המלך והמלכה.
שני השדים נעלמו ללא הזהרה מוקדמת ונשארתי לבד מביט באריחים הנדירים הנחו להם בכל מקום.
"אני רואה שאתה נהנה מהמקום."
הסתובבתי במהירות אל המקום ממנו הגיע הקול.
ושם, האיש שלא ציפיתי לו בכלל אך באותו זמן גם לא התפלאתי.
הוא עמד שם עם ידיים המשולבות לאחור, גלימה כחולה אשר נחה על גופו המלא אך החסון והחיוך אשר לא נמוג לעולם. קרלו.